כיצד השיעור "הרגיל" יכול להיות מקום של למידה והתפתחות עבור כלל התלמידות והתלמידים?
כל נשות ואנשי החינוך פוגשים, אם ביודעין ואם שלא ביודעין, תלמידות ותלמידים מרקע של הזנחה, סיכון ועוני.
העוני אמנם אינו מפוזר באורח שוויוני בכל חלקי החברה הישראלית, אבל אין מקום שהמצוקה והקושי פסחו עליו. מהי החוויה המתמשכת של תלמידות ותלמידים אלה בבית הספר? מה קורה לתלמיד שיושב יום אחר יום בכיתה, אבל כמעט אינו לומד? כיצד מרגישה תלמידה שכבר התרגלה להיכשל, יום אחר יום בשורה האחרונה, שאינה מאמינה שיש לה סיכוי להצליח? מה ניתן לעשות עם מי שכבר ויתר וכמעט אינו מגיע ללימודים? הספר פדגוגיה של מפגש עוסק בשאלות אלו - באחריות המוגברת שיש לנו, לנשות ואנשי החינוך, לתלמידות ולתלמידים שבמקרים רבים אינם מקבלים את המענה החינוכי והלימודי שהם זקוקים וזכאים לו. הספר מציע התבוננות עיונית ויישומית על תהליכי הלמידה וההוראה הנדרשים להם, על הפדגוגיה של המפגש. מושג מפתח בספר הוא המפגש הלימודי - זכות יסוד של כל תלמיד ותלמידה. אולם השיעור העיוני השגרתי, הסדירות הבית ספרית השכיחה ביותר, לרוב אינו מגביר את הסיכוי למפגש שכזה, אלא דווקא יוצר מרחב של ניכור, הדרה וכישלון. על מנת לשנות זאת יש לספק למורות ולמורים תנאים להצלחה - הכשרה, תמיכה וליווי לצד תגמול, הערכה והוקרה. כאשר זה קורה מתרחשים בשיעורים מעשי פלאים – מפגשים לימודיים שבהם כלל התלמידות והתלמידים חווים הצלחות, מצמצמים פערים, צומחים ומתפתחים.