הורים יקרים,
היכולת הרפלקטיבית היא היכולת שלנו לראות מבעד להתנהגות ולהבין שההתנהגות היא רק קצה הקרחון. מתחת לפני השטח נמצא המצב המנטלי – עולם שלם של חוויות פנימיות. כשילד מתנהג בצורה מסוימת – בוכה, צועק, נמנע או מתפרץ – אנחנו רואים רק את החלק הנראה לעין. אך מתחת לפני השטח מסתתרים רגשות (פחד, כעס, תסכול, בלבול), מחשבות ("הוא לא רוצה להיות חבר שלי", "אני לא מסוגל"), צרכים (ביטחון, תשומת לב, עצמאות) ואמונות על העולם ועל עצמם.

כהורים, אנחנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו מתמודדים עם התנהגויות מאתגרות של ילדינו. בכי, התפרצויות זעם, או התנהגות מרדנית יכולים להוציא אותנו משיווי משקל ולגרום לנו להגיב באופן אוטומטי, "מהבטן". היכולת לעצור רגע לפני שאנחנו מגיבים ולחשוב מה הילד מספר לנו בהתנהגות שלו, מאפשרת לנו להגיב באופן מותאם יותר.

כשילד בוכה, למשל, זו לא "סתם" התנהגות מעצבנת – זה ביטוי של מצוקה, צורך, או רגש שהילד מתקשה לבטא במילים. הורה רפלקטיבי מנסה להבין את התנהגותו של הילד לאור גילו ומצבו המנטלי, "מה הוא מספר לנו כשהוא מתנהג…" למשל, להבין שהוא בוכה כי הוא כועס או נצמד לאמא כי הוא מפחד. הורה רפלקטיבי מסוגל לראות את ילדו כבעל רגשות, צרכים, כוונות ויכולות תואמות לגילו, ומנסה להגיב ברגישות, מתוך הבנה של המשמעות והכוונה של הסימנים שהילד משדר. חשוב לזכור שילדים צעירים עוד לא יודעים להסביר מה קורה להם ומתי קשה להם, וכהורים, תפקידנו לנסות להבין את החוויות שלהם.

• שינויים פתאומיים בהתנהגות – כשילד שקט פתאום נעשה רועש, כשילד עצמאי פתאום נעשה תלותי.
• ביטויים רגשיים חזקים – התפרצויות בכי שלא תואמות את עוצמת האירוע, התקפי זעם מרובים או לא פרופורציונליים, וגם ביטויי שמחה "מוגזמים".
• סימנים גופניים – תלונות על כאבי בטן או ראש בלי סיבה ברורה, שינויים בדפוסי האכילה או השינה.
• חזרתיות של דפוסי תקשורת – שאלות מסוימות שחוזרות שוב ושוב ("מתי תחזרי?"), אמירות שליליות על עצמם ("אני גרוע בזה"), או דיבור חוזר על נושא שמעסיק אותם.

כדי להיות הורה רפלקטיבי, צריך לבוא ממקום של סקרנות – לשאול שאלות, לברר ולהתעניין. לעיתים התגובות של הילדים מבלבלות, וקשה לנו לזהות את הרגשות שמתחת להתנהגות. אך עצם הסקרנות וההתעניינות שלנו חשובה לילד, ובהדרגה הוא ילמד להסביר את עצמו. אנחנו יכולים לעזור לו לנסות וגם ללמד אותו כלים לוויסות עצמי. ילד ששומע שפה רגשית ("אני חושבת שאתה כועס. אני יכולה לעזור לך להירגע ואחר כך נוכל לדבר") יידע טוב יותר לדבר את רגשותיו ולהבין את התנהגותו.

מחקרים מראים שילדים שגדלים בסביבה רפלקטיבית:

1. לומדים טוב יותר להבין ולווסת את רגשותיהם – הם יכולים לזהות, לשיים ולהתמודד עם רגשות מורכבים.
2. יוצרים קשרים חברתיים טובים יותר – הם מסוגלים להבין את נקודת המבט של האחר ולהתייחס לרגשותיו.
3. מתמודדים טוב יותר עם אתגרים ומצבי לחץ – יש להם כלים רגשיים להתמודדות עם קשיים.
4. מפתחים יכולות קוגניטיביות ושפתיות טובות יותר – הבנה של מצבים מנטליים מעשירה את החשיבה והשפה.
5. מפתחים התקשרות בטוחה – יוצרים קשר אמון בסיסי עם ההורים.

לפעוטות (1-2 שנים):

• בזמן משחק:
  במקום: "אל תבכה, זה רק משחק"
  אמרו: "אתה בוכה כי החבר לקח את המשחק? אני מבינה שזה מרגיז. בוא נמצא משחק אחר בינתיים"
• בזמן פרידה:
  במקום: "אל תבכי, אמא תחזור"
  אמרו: "אני רואה שאת עצובה שאמא הולכת. זה בסדר להרגיש עצוב. אמא תחזור אחרי הצהריים. בואי נראה מה יעזור לך להתגבר עכשיו".

לילדים בגיל הגן (3-4 שנים):

• בקונפליקט עם חברים:
  במקום: "תתנצל עכשיו"
  אמרו: "ראיתי שהרבצת לחבר. נראה שממש כעסת, אתה רוצה לספר לי מה קרה? יש דרכים אחרות להראות שאתה כועס בלי להרביץ. יש לך רעיונות?"
  במקום: "אל תבכה, זה רק משחק"
  אמרו: "אני רואה שקשה לך לשתף את הצעצוע החדש שלך. לפעמים קשה לשתף דברים שאנחנו אוהבים במיוחד, אבל החבר בא והוא רוצה לשחק איתך. יש לך רעיון מה עושים?" (מתאים לגילאי2-5)
• במצבי פחד:
  במקום: "אין שום סיבה לפחד"
  אמרו: "אני רואה שהרעש הפחיד אותך. זה בסדר לפחד לפעמים. אני כאן איתך ואשמור עליך" (מתאים לכל הגילאים)
• בזמן פרידה:
  במקום: "די להתרגש, כולם נפרדים מההורים"
  אמרו: "זה יכול להיות קשה להיפרד בבוקר. מה יעזור לך להרגיש יותר טוב – חיבוק מיוחד או סימן מיוחד שלנו?" (מתאים לגילאי 2-5)
  במקום: "אל תדאג, אני אחזור מהר"
  אמרו: "אמא הולכת לעבודה עכשיו, וגילי (הגננת) תשמור עליך. אני אחזור לקחת אותך אחרי ארוחת הצהריים" (מתאים לגילאי 1-4)

לילדים בוגרים יותר (5-6 שנים):

• בהתמודדות עם כישלון:
  במקום: "לא נורא, בפעם הבאה תצליח"
  אמרו: "אני רואה שאתה ממש מאוכזב שלא הצלחת במשימה ונראה לי שמאד רצית להצליח. זה יכול להיות מתסכל. מה לדעתך היה קשה? איך אפשר לנסות אחרת בפעם הבאה?"
• בעת קושי חברתי:
  במקום: "פשוט תתעלמי ממה שהיא אמרה"
  אמרו: "נשמע שנפגעת (נעלבת, התעצבת, התאכזבת) ממה שהחברה אמרה. אפשר להבין איך הרגשת? אולי יחד נחשוב איך להגיב כשמישהו אומר דברים שפוגעים בנו".

עבור עצמנו כהורים – נתאמן על "עצירה לפני תגובה". ניקח נשימה, נשאל את עצמנו "למה אני מגיב כך? מה ההתנהגות שלו מעוררת בי?".

האתגר הוא להצליח לא להיעלב מהתנהגות הילד, לא להתעצבן מיד ולא להגיב באופן אוטומטי. חשוב שנלמד להכיר במצב הרגשי שלנו: "היה לי יום ארוך ואני עייפה", "אני עובר תקופה לחוצה". המצב הרגשי שלנו משפיע על הפניות שלנו כהורים לחשוב על הילד, ולכן עלול להוביל לתגובה פחות מותאמת.

חשוב לזהות, כהורים, מהם "הכפתורים" שהילדים שלנו מצליחים להפעיל אצלנו. לקחת רגע לנשום ולעבור "מהרגש לראש" ולשאול "מה באמת הילד שלי מנסה לספר לי בהתנהגות הזאת" ו"מה הדרך המתאימה ביותר לחנך את הילד שלי".

עבור ילדינו – נפתח סקרנות כלפי עולמם הפנימי. נקשיב באמת למה שהם מספרים ונשאל שאלות פתוחות.

• נייצר רגעי חיבור יומיומיים. נקדיש זמן לכל ילד. אין צורך לפנות כל יום זמן איכות אישי עם כל ילד, אלא ליצור הזדמנויות מתוך שגרת היום: בחזרה מהגן, בארוחת הערב, בזמן המקלחת או לפני השינה. נשאל שאלות סקרניות ומתעניינות, ונספר גם על עצמנו, כך שכל ילד ירגיש שיש לו מקום ואפשרות לשתף.
• ניצור מרחב בטוח לביטוי רגשות, בלי שיפוטיות. נשתמש בשפה רגשית באופן יומיומי.
• נקריא ספרים שמדברים על רגשות.
• נתייחס לרגשות של אחרים: "אלי בוכה… למה אתה חושב שהוא בוכה?"
• נתייחס לאירועים בחייהם מבעד לעיניים שלהם. עבורנו זאת נפילה קטנה, עבורם זה מבהיל וכואב. עבורנו זאת יציאה מהנה לבילוי, עבורם זה עלול להיות רועש ומלחיץ.
• נשתמש בשפה רפלקטיבית:
  • תיאור רגשות במקום הוראות: "אני רואה שאתה עצוב" במקום "אל תבכה".
  • הכרה בקושי: "זה באמת קשה לחכות בתור" במקום "תפסיק להתלונן".
  • הצעת פתרונות: "בוא נחשוב מה יעזור לך להירגע" במקום "תירגע כבר".

פיתוח יכולת רפלקטיבית היא כמו פיתוח שריר – זה דורש תרגול והתמדה. לא תמיד נצליח להיות רפלקטיביים, וזה בסדר. החשוב הוא להמשיך לנסות, להיות סלחנים כלפי עצמנו, ולזכור שכל צעד קטן בכיוון הזה משפיע לטובה על הקשר שלנו עם ילדינו ועל התפתחותם הרגשית.

יכולת רפלקטיבית אינה מטרה לכשעצמה, אלא אמצעי להורות מיטיבה יותר ולקשר משמעותי ועמוק יותר עם ילדינו. כשאנחנו מצליחים לראות את העולם דרך עיניהם, אנחנו מעניקים להם את המתנה הגדולה ביותר – את התחושה שרואים אותם, מבינים אותם ואוהבים אותם כפי שהם.

טבלת ניטור עצמי להורים
להלן טבלה פשוטה שתוכלו למלא כדי לפתח את המודעות והיכולת הרפלקטיבית שלכם: