כשאנחנו נותנים לילדים שלנו מילים למה שהם מרגישים, משהו קסום קורה. הם מתחילים להבין את עצמם. "אה, זה מה שקורה לי בפנים כשהחבר לקח לי את הכדור – זה נקרא כעס". "זה מה שאני מרגיש כשאבא חוזר הביתה – זה שמחה".

וככל שהם מכירים את הרגשות שלהם, הם מרגישים יותר בטוחים בעצמם. הם יודעים שמישהו רואה אותם, מבין אותם. שאפשר להרגיש דברים קשים וזה בסדר. שיש למה שקורה בפנים שם, וזה לא משהו מפחיד שאי אפשר לגעת בו.

וכשהם גדלים, הם לומדים לעשות את זה בעצמם – לדעת מה הם מרגישים, למה, ומה עוזר להם. לא רק "אני עצבני" אלא "אני עצבני כי אני רעב ועייף ויש לי מבחן מחר, אולי אני צריך לאכול משהו ולנוח קצת".

אבל מעבר לכל זה – השיחות האלה פשוט מקרבות. כשאנחנו באמת מדברים על מה שבלב, כשאנחנו חולקים איתם מה אנחנו מרגישים ומאפשרים להם לחלוק איתנו – זה פשוט מרגיש טוב. זה המקום שבו אנחנו באמת נפגשים.

תינוקות (לידה-שנה)

עם תינוקות, שיח רגשי זה בעיקר הקול שלנו, הנוכחות שלנו, והדרך שבה אנחנו משקפים להם את עצמם.
"אני רואה שאת בוכה. קשה לך עכשיו. אני כאן איתך"
"וואו, איזה חיוך גדול! אתה ממש נהנה!"
"זה הפתיע אותך, נכון? הרעש הזה היה חזק"

הם עדיין לא מבינים את המילים, אבל הם קולטים את הטון, את הקשב, את זה שיש מישהו שמנסה להבין מה קורה להם. וכבר עכשיו אנחנו מתחילים לתת שמות למה שהם חווים.

חשוב לזכור: שיח רגשי עם תינוקות הוא פינג-פונג. התינוקות "מדברים" במחוות, בקולות, בתנועות גוף. התחושה צריכה להיות שהם שותפים לשיח בדרכם – אתם מדברים, הם מגיבים בחיוך או בבכי או בתנועה, ואתם משיבים להם. זו שיחה דו-כיוונית, גם אם עדיין אין בה מילים.

תנו להם זמן להגיב. אחרי שאמרתם משהו – עצרו, חכו. תינוקות צריכים רגע כדי לעבד ולהגיב. אל תמהרו למלא את השקט. הפסקות האלה הן חלק מהשיחה.

פעוטות (שנה-שלוש)

בגיל הזה הם מתחילים לדבר, אבל המילים עדיין לא תמיד מגיעות. הם עושים המון דברים בגוף – זורקים, דוחפים, בועטים. זה הזמן לעזור להם להמיר את הגוף לשפה.
"נפלת. זה כאב. אתה גם נבהלת קצת?"
"אתה רוצה את הכוס האדומה, לא את הכחולה. אתה ממש מתוסכל שאבא לא הבין"
"ראיתי שדחפת את נועה. כעסת עליה? תסתכל, נועה עצובה"

ובמקביל – הרבה משחק משותף. משחקים בבובות שמרגישות דברים, עושים פרצופים במראה, מפטפטים ביחד על מה קרה בגן או בפארק. זה הזמן שבו הם מתחילים ללמוד גם על רגשות של אחרים – אמפתיה ופרספקטיבה.

גיל הגן (שלוש-שש)

עכשיו הם כבר מדברים, שואלים, מספרים סיפורים. הדמיון שלהם פורח, והם עסוקים בהבנת העולם ושל עצמם בתוכו. זה גיל נפלא לשיחות על רגשות – שלהם, שלכם, של הדמויות בסיפורים.
"ראיתי שנעלבת כשהיא אמרה שהציור שלך לא יפה. זה ממש כואב כשמישהו אומר משהו כזה."
"נדמה לי שאתה קצת מפחד מהרופא? גם אני הייתי ככה כשהייתי ילד. מה יעזור לך להתגבר? אולי אני אחזיק לך את היד?"
"נראה לי שאת ממש נרגשת מהמסיבה מחר! גם קצת דואגת שאולי לא יהיה כיף?"

בגיל הזה הם גם מתחילים להבין שאפשר להרגיש שני דברים ביחד – "גם שמח וגם עצוב", "גם אוהב את האח וגם כועס עליו". זה מבלבל ומרתק אותם בו זמנית.

שיח רגשי לא קורה ב"פעילות" מתוכננת. הוא קורה דרך החיים המשותפים שלכם.

במשחק ביחד
כשאתם משחקים בבובות, הבובה יכולה להרגיש דברים. "נראה לי שהדובי שלך עצוב, מה קרה לו?" כשאתם מציירים ביחד – "בוא נצייר פרצופים של רגשות שונים!" כשהדינוזאור שלו נלחם עם הדינוזאור שלכם – "הדינוזאור שלי מפחד! מה הדינוזאור שלך מרגיש?"

בשגרה היומיומית
באמבטיה, בזמן האוכל, בדרך לגן – "היום בעבודה הייתי ממש גאה בעצמי כי סיימתי משהו קשה. מה היה לך היום בגן שגרם לך להרגיש גאה?" "נראה לי שאתה לא רוצה לאכול את הירקות. אתה כועס שאני מבקשת?"
ושימו לב – גם רגעים של הנאה ושמחה הם הזדמנות לשיח רגשי. "ראיתי איך נהנית לבנות את המגדל הזה! מה היה בזה כל כך מהנה בשבילך?" "נראה שאת כל כך מרוצה מעצמך! את גאה שהצלחת לטפס לבד?"

בספרים
כשאתם קוראים ביחד, עצרו ליד התמונות. "איך הדוב נראה פה? מה לדעתך הוא מרגיש?" "את זוכרת פעם שהרגשת ככה?" חברו את הסיפור לחוויות שלהם.

לפני השינה
חמש דקות של שיחה קטנה: "ספר לי משהו שהיה היום. משהו שגרם לך להרגיש טוב, או משהו שהיה קשה."

שימו לב: "נעים" או "לא נעים" זה מעורפל מדי. כשאנחנו אומרים "משהו נעים", הילד לא ממש יודע על מה אנחנו מדברים. במקום זה, נסו לשאול על רגשות ספציפיים: "ספר לי על משהו שגרם לך להיות שמח היום" או "היה משהו שהרגיז אותך?" או "מה גרם לך להרגיש גאה בעצמך היום?"

וגם אתם שתפו: "אני היום הייתי ממש גאה בעצמי כי עזרתי לחברה בעבודה" או "הייתי קצת עצובה כי התווכחתי עם סבתא". השיתוף שלכם צריך להיות אמיתי ומותאם לשלב ההתפתחותי של הילד – זו הדוגמה הכי חזקה שיש. הם רואים שגם אתם מדברים על מה שקורה לכם בפנים.

לא תמיד תקבלו תשובה מפורטת, אבל הרגע הזה של "אפשר לדבר על הכול" הוא משמעותי ובונה ביטחון.

כשזה קשה
כשיש התקף זעם, כשהם בוכים, כשהם לא מסוגלים – זה בדיוק הזמן. "נראה לי שאתה ממש כועס. אתה יכול לבכות, אני כאן איתך. אבל לזרוק דברים זה לא בסדר, בוא נמצא דרך אחרת."

שיח רגשי זה לא עוד דבר שצריך "לעשות נכון". זה פשוט הדרך שבה אנחנו נוכחים עם הילדים שלנו – רואים אותם, רואים את עצמנו, ומדברים על מה שקורה בפנים. זה קורה דרך המשחקים שלכם, דרך השגרה, דרך הרגעים הקטנים והגדולים.
ותזכרו – הם לומדים זאת לאט לאט, בהדרגה. לפעמים תגידו משהו והם לא יגיבו. לפעמים תשאלו ותקבלו "לא יודע". זה בסדר גמור. המילים שלכם נספגות, הנוכחות שלכם מורגשת, והם לומדים שיש מבוגר שמנסה להבין אותם. וזה הרבה.