התפתחותם של ילדים מתרחשת במסגרות קהילתיות. בבתי ספר תת-משיגים, הזירה המרכזית להתפתחות זו היא מרחב בית הספר. לכן בתי ספר אלו מתמודדים עם אתגר כפול מבתי ספר אחרים. לא רק שהם אמורים להיות זירת התפתחות העומדת בפני עצמה, הם אמורים גם להוות גיבוי ותמיכה לשבריריות זירת ההתפתחות בקהילה הראשונית של התלמידים.
התלמידים, המורים ובתי ספר אלו נמצאים במקום שבו העורף הקהילתי ואף המשפחתי חלש, הסביבה מוזנחת ויש קשיים כלכליים. כל אלה משפיעים על יכולתם של בתי הספר להעניק לתלמידיהם את הכלים והבסיס להצליח בחינוך העל-יסודי, בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה – ומכאן גם על סיכוייהם למוביליות חברתית.
לפיכך האתגר בבסיס מהלך מישרים הוא לסייע לבתי ספר הנמצאים בפריפריה החברתית, הגיאוגרפית והכלכלית של מדינת ישראל לצמצם פערים ולשגשג כבתי ספר מצליחים, למול האתגרים שאיתם הם מתמודדים.
ברנקו וייס מלווה תשעה בתי ספר בתכנית מישרים בגישה המבוססת על תפיסת קהילת המשמעות. קהילת משמעות היא קהילה שהפרט קשור אליה בזיקה חזקה, והיא בעלת סדירות הוגנת המאפשרת לו להיות בעל משמעות מדי פעם. כדי להיות שחקן משמעות האדם צריך לעבור מפאסיביות לאקטיביות, ולהיות מסוגל לייצר תוכן ייחודי המייצג אותו ולקיים דיאלוג ערכי וקוגניטיבי עם הקהילה שלו. תפיסה זו גורסת כי מקורן של מרבית הבעיות החברתיות, הלימודיות והחינוכיות הוא בקהילות שאינן מאפשרות ויוצרות תחושה של משמעות עבור היחידים בהן. ניעות (מוביליות) חברתית מתאפשרת ומתרחשת בקהילת משמעות כאשר חבריה משתתפים פעילים במשחק המשמעות
שיפור בר-קיימא מואץ ומדיד בבתי-ספר יסודיים תת-משיגים המשרתים תלמידים מרקע סוציואקונומי נמוך, תוך פיתוח ידע המנגיש מודלים ופרקטיקות לתהליכי התערבות אפקטיביים.
בשנה"ל תשפ"ג, ברנקו וייס מלווה תשעה בתי ספר יסודיים תת-משיגים בתהליך המתבסס על התפיסה החינוכית-פדגוגית של בית ספר כקהילת משמעות.
תהליך השינוי שבמסגרתו בית הספר אמור להפוך לבית ספר של קהילת משמעות אורך חמש שנים ומחולק לשלושה חלקים: התבססות, העמקה ואוטונומיה. במהלך חמש השנים אנחנו מפעילים שלושה מנופי שינויי:
את שלושת מנופי השינוי מקדמים מאמנת אוריינות – אחראית על תחום הוראת השפה בבית הספר, מלווה של המאמנת ומלווה של מנהלת בית הספר.