שלוש הפתעות ותכנית
אסף ולדן, מורה לעברית ומורה מוביל ביישום פדגוגיה מבוססת כתיבה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, פותח לנו חלון לדרכי התכנית ולהשפעתה על התלמידים, על צוות המורים ועל בית הספר.
ראיינה: רחלי יפה
מדוע בחרתם להכניס את התכנית לבית הספר?
אנחנו רואים, בכל הגילאים, דור שלגביו החינוך הלשוני לא משיג את המטרות: אנשים שרמת ההתבטאות שלהם בכתב לא מניחה את הדעת, אף על פי שעברו את כל תכנית הלימודים מכיתה א' ועד י"ב. לא נדיר לפגוש תלמידים הלומדים את כל הנדרש כביכול בציר המטא-לשוני אך אינם מתרגמים את הנלמד לאוריינות מפותחת וערנית בפועל. משהו לא עובד.
מי שבחר להביא את התכנית לגימנסיה הם הילה שמעוני חן, שהיתה סגנית המנהל ומנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני.
כיצד הופעלה התכנית אצלכם?
בשנת הלימודים תשע"ד הופעלה התכנית בשכבת כיתות ז'. בשנת הלימודים תשע"ה היא פועלת בשכבות ז' ו-ח'.
עבדנו בשני צירים מרכזיים: הציר האחד הוא לימודי עברית כמקצוע בפני עצמו (בגימנסיה הרצליה בעברית הכוונה בכיתות חט"ב בעיקר לשון, הבעה והבנת הנקרא וכיתות הגבוהות יותר גם תחביר ונושאים אחרים הנדרשים לבגרות); הציר האחר הוא של הכנסת נושא הכתיבה במקצועות רבי-המלל.
התובנה המרכזית מההתנסות בתכנית היא שאמנם הידע המטא-לשוני חשוב, אך חשוב יותר הניסיון והביטחון של התלמידים בכתיבה. תובנה זו באה מהעבודה עם התלמידים וגם עם הצוות החינוכי ומההתנסות האישית בכתיבה.
כתיבה היא פעולה המעוררת מטבעה תחושות של חרדה, של חוסר ביטחון, ויש התמודדות עם עניינים רגשיים לא פשוטים. כמו כן, לתלמידים יש יחסית מעט מאוד ניסיון בכתיבה, ואם יש להם ניסיון כלשהו זה בסוג כתיבה מסוים – כתיבת תשובות לשאלות שקראו או נשאלו על ידי אחרים, סוג כתיבה שאין לו הרבה קשר עם העולם האמיתי. בעקבות העבודה עם גילי, מנחת התכנית מטעם מכון ברנקו וייס, למדנו שלפני שמתחילים לעסוק בתחביר ובדקדוק יש לבנות סביבה בטוחה, המטפחת את האינטואיציה של התלמידים ביחס לכתיבה.
לשם כך, הוספנו במערכת שעת כתיבה שבה חולקה הכיתה לשניים. לכל שיעור היה נושא (הנושא, לדעתי, הוא עניין משני כי הכי חשוב שכותבים, פחות חשוב על מה כותבים). במהלך השיעור עבדנו עם הפרוטוקולים של מדובב, כתיבה ושיתוף. בדרך עבודה זו יכלו התלמידים לעשות את הצעדים הראשונים של הכתיבה בסביבה אינטימית ובטוחה ולמורה היה פנאי לגשת לכל אחת ואחד, לתת תשומת לב, להגיד מילה טובה. בנוסף, יצרנו מודל עבודה של שיתוף בכיתה: אחרי שמסיימים את מטלת הכתיבה כל אחד מוזמן לשתף ולהגיב. התלמידים משתפים ברצון מפני שהם יודעים שהסביבה בטוחה ומוגנת: העמיתים והמורה מראים עניין אמיתי ואומרים רק דברים טובים. יש לזה כוח גדול ומשמעותי ביצירת נכונות לשיתוף.
בחלק מהכיתות יצרנו קשר בין המשימות של שיעור הכתיבה לבין התכנים הנלמדים בשיעורים האחרים. למשל, אם בשיעור ספרות קראנו סיפור על ילדים שאוהבים ללכת לקולנוע, אז בשיעור כתיבה נתנו משימה על קולנוע, או כתיבת מכתב לדמויות שהופיעו בסיפור. התכנים הללו יצרו גשר בין הסיפור שקראו בשיעור ספרות למשימת הכתיבה. בניגוד לטקסטים שנבחרים בדרך כלל בשיעורי לשון, שלא אחת הם משעממים ורחוקים מעולמם של הילדים, אנו עושים שימוש באותם הטקסטים בשיעורי הספרות ובשיעורי הכתיבה. כך יש קשר בין השיעורים והתלמידים מחוברים רגשית ועניינית.
השנה שעברה (תשע"ד) היתה שנת פיילוט. הפקנו לקחים ממנה והשנה אנחנו ממשיכים ולשכלל ועדיין בתהליך של למידה: אנחנו עוקבים אחרי התרגילים, אוספים דוגמאות מהצוות, מנחה מטעם מכון ברנקו וייס תמשיך ללוות את המורים שהתחילו בשנה"ל תשע"ד ותתחיל להנחות וללוות מורים חדשים בתכנית. השנה יתנסו בתכנית שכבות ז' ו-ח' והוספנו גם את מקצוע התנ"ך בנוסף לספרות ולהיסטוריה שממשיכים משנה שעברה.
החזון שלנו הוא ליצור תכנית לימודים וסדירויות כאלה שיגרמו לכך ששיעורי העברית יעשו את מה שהם אמורים לעשות: לתמוך, להעשיר ולחזק את הלמידה במקצועות האחרים.
מה תפקידו של המורה בתכנית?
התכנית מזמינה את המורה להביא את עצמו לתוך ההוראה. יש לה עקרונות מסגרת ויש טרמינולוגיה אך בתוך אלה אנו מעודדים ומזמינים את המורים להציע יוזמות ולהיות יצירתיים, לאתגר אותנו, להעצים ולשפר ולשתף. יש תחושה שכל הזמן מתקדמים, משתפרים וצומחים.
איך הגיבו המורים שלכם לתכנית?
ההתייחסות של המורים שהשתתפו בתכנית היתה הפתעה לטובה. הם למדו את התיאוריה, יישמו אותה עם תלמידיהם בכיתה, אבל לפני כן התנסו בעצמם בתהליך הכתיבה, כפי שאחר כך לימדו בכיתה שלהם.
אחת הסיבות לכך שאנחנו לא אמפתיים מספיק לקשיים של התלמידים היא שכמורים אנחנו לא מתנסים במה שאנחנו מבקשים מהם לעשות. כאשר המורים התנסו בעצמם במשימות הכתיבה, הם חשו את החרדות והקושי, וזה עשה טוב לצוות ולכל מורה באופן אישי.
מה הפתיע אותך במהלך ובעקבות התכנית?
היו לי שלוש הפתעות.
הראשונה, הופתעתי מההשפעה ומהמשמעות של סביבה בטוחה ומוגנת. ברגע שנותנים לתלמידים לכתוב בסביבה אינטימית, בטוחה מפרגנת, ראיתי איך שתלמידים שבשבוע הראשון התקשו לכתוב שלושה משפטים, אחרי כמה חודשים כתבו בשמחה ובקלות טקסטים ארוכים וטובים, גם מבלי שלמדו 'נושא' 'נשוא'.
ההפתעה השנייה, היתה הגילוי של היצירתיות והדמיון שיש לילדים. זה בא לידי ביטוי יותר סביב ספרות. ברגע שהורדתי את המשקפיים של עורך הלשון, עם המכוונות לשפוט ולתקן, והמבט שלי כוון יותר אל התכנים, גיליתי תכנים מרהיבים. הילדים יודעים לעשות הרבה, יש להם דמיון פרוע, יצירתיות, והמערכת בדרכה המקובלת מדכאה ולא מעודדת. כאשר נותנים מרחב בטוח, מכיל ותומך – מהר מאוד הם פורסים כנפיים וטסים לגובה.
וההפתעה השלישית היתה מה שקורה לצוות סביב העבודה הזו. התחלנו בשנה שעברה את התכנית ועתה אנו מדייקים ומשכללים אותה. העבודה יחד היא משהו שבין השתלמות לישיבת צוות לסיעור מוחות ולחשיבה משותפת. המפגשים האלה, בניגוד להשתלמויות או לישיבות צוות, הפכו להיות אתר שמתקיים בו דיון מרתק ומעמיק, ולומדים אחד מהשני, מאתגרים ומפרים אחד את השני. לעצור ולקרוא עבודות תלמידים יחד, להתעמק, לדון, להתווכח ולחשוב על סוגיות משמעותיות בלמידה ובעבודה – זה מעצים ומעשיר מאוד. השנה הצלחנו להוביל צוות גם כשהמנחה של ברנקו וייס לא נמצאת, וזה מעצים ומחזיר למורים הרבה מהחדווה שהולכת לאיבוד בשוטף היומיומי.
כיצד השפיעה התכנית על היכולות/מיומנויות האורייניות של התלמידים?
במקצועות "הרחוקים" יותר (כמו מתמטיקה ומדעים), עדיין לא רואים השפעה על יכולות ומיומנויות אורייניות, אך בעתיד אני חושב שיכולים להיווצר קשרים הדוקים יותר גם במדעים ושפות נוספות. כמעט כל דבר מבוסס על שפה – קריאה, כתיבה ביטוי בעל פה וזה קשור ויכול העשיר. גם כשמסתכלים קדימה ללמידה מבוססת פרויקטים (PBL) בהחלט אפשר לעשות קישורים יפים עם מקצועות שאינם שפתיים טהורים.
האם תוכל להצביע על השפעות של התכנית על תרבות הכיתה או בית הספר?
לכתוב זה להוציא משהו פנימי החוצה. כתיבה תמיד חושפת משהו על הכותב. כאשר נוצרת תרבות שבה כותבים משתפים ומגיבים באופן חיובי, זה בהחלט מחזק את תחושת האמון. ברגע שהשפה וכוח המילים נוכחים ומודגשים, אנשים משתמשים בזה בצורה אחרת. ככל שאדם מודע יותר לכוח של המילים ויותר שולט בכוח הזה, אין ספק שהוא גם יצור חברתי טוב יותר. בסופו של דבר אני רואה את תפקידי כמחנך באמצעות הלשון, והתכנית בהחלט מקדמת אותי במטרה הזאת.
כמורה, וגם כמוביל הצוות בבית הספר, אני שמח מאוד על ההתפתחות הזו ורוצה להמשיך וללמוד ולפתח אותה. ממליץ לכל ארגון בארץ ולכל בית חינוך ללמוד את העקרונות ולהטמיע בעשייה החינוכית.