שיטת דירוג ההערכה בכיתה (Classroom Assessment Scoring System – CLASS) היא כלי תצפית שפותח במקור על ידי פרופ' פיאנטה להערכת איכות הכיתה בגן הילדים עד כיתה ג'. כיום נעשה שימוש נרחבה בשיטה זו למטרות מחקר ופיתוח מקצועי של מורים בבתי ספר יסודיים ועל-יסודיים.

מודל CLASS מדרג את איכות ההוראה בכיתה לפי כמה ממדים, אשר נקבעו לאור הנחת היסוד שיחסי הגומלין בין תלמידים לבוגרים (כלומר, המורים) הם המנגנון הראשי של ההתפתחות והלמידה של תלמידים.

יחסי הגומלין בין מורים לתלמידים נבחנים אם כן בשלושה תחומים:

1. תמיכה רגשית
2. ארגון הכיתה
3. תמיכה בלמידה

ממדים אלה מנחים אותנו גם בתהליך האימון האישי הפדגוגי בעזרת שיעורים מצולמים. הנה כמה דוגמאות:

התפקוד החברתי והרגשי של תלמידים בכיתה נחשב כיום יותר ויותר כמדד של מוכנות לבית הספר, כיעד פוטנציאלי להתערבות ואף כתוצאה של התלמיד הנשלטת על ידי מערך של סטנדרטים הדומים לסטנדרטים של הישגים לימודיים.

תלמידים שיש להם יותר מוטיבציה וקשרים עם אחרים בשנות בית הספר המוקדמות נוטים יותר לפתח מסלולי התפתחות חיוביים בתחומים חברתיים ולימודיים כאחד.

לכן ליכולות של המורים לתמוך בתפקוד החברתי והרגשי בכיתה תפקיד מרכזי בכל המשגה של שיטת הוראה אפקטיבית בכיתה.

ארגון כיתה הוא תחום נרחב של תהליכים כיתתיים הקשורים לארגון ולניהול ההתנהגות, הזמן והקשב של התלמידים בכיתה.

כיתות מתפקדות בצורה הטובה ביותר, ומספקות את מרב ההזדמנויות ללמידה, כאשר תלמידים מתנהגים כהלכה, יש להם תמיד מטלות לעשות, והם מלאי עניין ומעורבים במטלות הלמידה.

היסודות התיאורטיים לתחום זה הונחו על פי מחקריהם של פסיכולוגים התפתחותיים שהתעניינו בכישורי הוויסות העצמי של ילדים, פסיכולוגים אקולוגיים שבחנו באיזו מידה כישורים אלו נקבעים על ידי מסגרות והקשרים אינטראקטיביים שונים, ותיאוריות קונסטרוקטיביסטיות על שיתוף ילדים קטנים בלמידה.

המונח הכוונה עצמית בלמידה (self-regulated learning) משמש לעתים קרובות לגבי כישורי ויסות עצמי בכיתות ומוגדר כתהליך קונסטרוקטיבי פעיל שבו הלומדים מציבים לעצמם מטרות ללמידתם ומשתדלים לנטר, לווסת ולשלוט בקוגניציה, במוטיבציה ובהתנהגות שלהם, כשהן מונחות ומוגבלות על ידי מטרותיהם והמאפיינים ההקשריים של הסביבה.

ההתפתחות והביטוי של כישורי ויסות עצמי אלו תלויים במידה רבה בסביבת הכיתה. ברמה הפשוטה ביותר, המחקר מלמד כי תלמידים מפתחים הרגלי ויסות עצמי טובים יותר בסביבות כיתתיות מווסתות היטב.

המחקר על ההתפתחות הקוגניטיבית והלשונית של ילדים מדגיש את ההבדל בין למידה פשוטה של עובדות לבין השגת "ידע שמיש" שנבנה על ידי למידה כיצד העובדות קשורות ביניהן, מאורגנות ומותנות זו בזו.

התפתחות הקוגניטיבית והלשונית של הילד מותנית בהזדמנויות שהבוגרים מספקים למתן ביטוי למיומנויות קיימות ופיגומים לפיתוח מיומנויות מורכבות יותר.

הפיתוח של מיומנויות "מטא-קוגניטיביות", או מודעות והבנה של תהליכי חשיבה, קריטיות גם להתפתחותם הלימודית של ילדים.