הנה ששה עקרונות מנחים:

• ליצור שגרה לכתיבה:

כדי שתלמידים יכתבו, על המורים לייצר זמן כתיבה ולהפוך אותו לזמן קבוע. "שעת כתיבה", "שיעור כתיבה", "סדנת כתיבה" – כל אלה כותרות אפשריות לזמן מערכת המוקדש לכתיבה כחלק משעות המקצוע.

• להעניק הקשר משמעותי לכתיבה:

אנשים כותבים מתוך צורך אותנטי ליצור משמעות בהקשר חברתי ותרבותי מסוים. במקום לבקש מתלמידים לכתוב תשובות על שאלות שאינן ממשיות, כלומר שאלות שלתלמידים אין צורך אמתי להשיב עליהן (כי הרי אנחנו המורים כבר יודעים את התשובה),

יש למקם את התלמידים בסביבה שבה ברור לתלמיד למי עליו לכתוב כדי להשיג משהו שהוא מעוניין בו.

• לתת מקום לקול האישי:

כדי להוביל תלמידים לכתיבת טקסטים המייצגים את תפיסתם ואת מחשבותיהם על הסוגיות הנלמדות בתחום הדעת, יש להגדיר עבורם משימות כתיבה שיאפשרו להם לפרק, לעבד ולחבר מחדש את התכנים הנלמדים באמצעות הכתיבה.

לעתים התוצאה (כלומר, הטקסטים שהתלמידים כותבים) תחשוף את העולם הפנימי או החברתי האישי שלהם ולאו דווקא תכנים הנלמדים בכיתה. זהו מחיר שכדאי לשלם. זו הזדמנות לגלות את עולמם של התלמידים ולדון בו אתם.

• להיות מודע לדקדוק הפנימי:

כתיבה בעולם הממשי היא כתיבה מסוג מסוים, בסוגה מסוימת; יש לה דקדוק פנימי – היגיון אינהרטי הנובע מההקשר שבו היא נוצרת. יש ללמד תלמידים כיצד לכתוב בסוגות מסוימות תלויות מצבים מסוימים, להקשיב לדקדוק הפנימי של ההקשר.

• לאפשר דיאלוג בקהילת הלומדים:

כתיבה, כאמור, היא פעולה פומבית במהותה; היא מניבה טקסט המיועד לקריאה. קיומו של דיאלוג בקהילת הלומדים – מורים ותלמידים – על הטקסטים שתלמידים כותבים חושף את הפומביות של מעשה הכתיבה ואת קיומו של נמען, ומזמין את הכותבים לתת את הדעת על משמעות ההכרעות שקיבלו בכתיבת הטקסט מקהל היעד שלהם.

• לתווך לתלמידים את תהליך הכתיבה:

כדי לאפשר ללומדים לכתוב כראוי – ולהבין כראוי – יש לתווך להם את מלאכת הכתיבה. כאמור, רכיב מרכזי הוא עיצוב סביבת משימה המגדירה את ההקשר המשמעותי שבמסגרתו מתבצעת כתיבת הטקסט. נוסף על כך נשתמש במגוון מדובבים, פיגומים וכלי חשיבה כדי להוביל את התלמידים לכתיבה אפקטיבית, ההולכת ומשתכללת.