מאמרים

פדגוגיה מבוססת כתיבה: עקרונות מנחים

פדגוגיה מבוססת כתיבה היא תפיסה פדגוגית המבקשת להטמיע את הכתיבה בשגרת ההוראה והלמידה. יש לה שתי מטרות: העמקת ההבנה וטיפוח יכולת החשיבה; והעצמת המסוגלות האוריינית, הכרוכה בשכלול יכולת הכתיבה ובהרחבת הידע והכישורים האורייניים בהקשרים שונים.

כתיבה מחייבת אותנו לעסוק בסדרת פעולות קוגניטיביות מאומצות ומורכבות, כגון: להתוודע להקשר החברתי-תרבותי במסגרתו כותבים, להכיר את הדרך המקובלת לכתיבה באותו ההקשר, לזהות מי נמען הכתיבה ומה רוצים שיקרה לו בעקבות הקריאה, ולהחליט מה לכתוב וכיצד. לא משנה מה נכתוב: רשימת מצרכים למסע השבועי לסופרמרקט; פתק למורה המסביר מדוע נעדרנו משיעור; מכתב המבקש לבטל דו"ח חניה; מאמר בסוגיה שנויה במחלוקת; סיפור קצר –

  • עלינו להיות מודעים להקשר החברתי-תרבותי שבמסגרתו אנחנו מבקשים לכתוב.
  • עלינו להכיר את הקונבנציות המבניות והלשוניות המקובלות בכתיבה בהקשר זה ולהחליט אם בהקשר זה ברגע זה נכון יותר להישמע לקונבנציות או לחרוג מהן.
  • עלינו לזהות מיהו הנמען שאליו אנו כותבים ולהגדיר לעצמנו מה רוצים שיקרה לו בעקבות קריאת הטקסט שלנו (על מה יחשוב? מה יעשה?)
  • עלינו להחליט מה בדיוק לכתוב ואיך; באמצעות אילו מילים ואיך לחבר אותן זו לזו; אם להשתמש בשפה ציורית או עניינית, בסלנג או במשלב גבוה.

עוצמתה של הכתיבה נובעת גם מהיותה פומבית; מישהו כותב כדי שאחר או אחרים יקראו. הכותב נדרש ליצור טקסט אוטונומי, המביע את עמדתו, מחשבותיו, רגשותיו, כדי שאחרים יבינו אותו ויוכלו להגיב עליו.

בתוקף מלאכת הכתיבה, הכותב נדרש אפוא להסביר, לפרש, למקם תוכן בהקשר מתאים – לנמען השרוי בנסיבות מסוימות; עליו לארוז תוכן זה באופן היעיל ביותר לאור מטרותיו ככותב.

פדגוגיה מבוססת כתיבה היא תפיסה פדגוגית המבקשת להטמיע את הכתיבה בשגרת ההוראה והלמידה

כמה עקרונות להטמעת הכתיבה בשגרת ההוראה והלמידה

הנה ששה עקרונות מנחים:

  • ליצור שגרה לכתיבה:

כדי שתלמידים יכתבו, על המורים לייצר זמן כתיבה ולהפוך אותו לזמן קבוע. "שעת כתיבה", "שיעור כתיבה", "סדנת כתיבה" – כל אלה כותרות אפשריות לזמן מערכת המוקדש לכתיבה כחלק משעות המקצוע.

  • להעניק הקשר משמעותי לכתיבה:

אנשים כותבים מתוך צורך אותנטי ליצור משמעות בהקשר חברתי ותרבותי מסוים. במקום לבקש מתלמידים לכתוב תשובות על שאלות שאינן ממשיות, כלומר שאלות שלתלמידים אין צורך אמתי להשיב עליהן (כי הרי אנחנו המורים כבר יודעים את התשובה),

יש למקם את התלמידים בסביבה שבה ברור לתלמיד למי עליו לכתוב כדי להשיג משהו שהוא מעוניין בו.

  • לתת מקום לקול האישי:

כדי להוביל תלמידים לכתיבת טקסטים המייצגים את תפיסתם ואת מחשבותיהם על הסוגיות הנלמדות בתחום הדעת, יש להגדיר עבורם משימות כתיבה שיאפשרו להם לפרק, לעבד ולחבר מחדש את התכנים הנלמדים באמצעות הכתיבה.

לעתים התוצאה (כלומר, הטקסטים שהתלמידים כותבים) תחשוף את העולם הפנימי או החברתי האישי שלהם ולאו דווקא תכנים הנלמדים בכיתה. זהו מחיר שכדאי לשלם. זו הזדמנות לגלות את עולמם של התלמידים ולדון בו אתם.

  • להיות מודע לדקדוק הפנימי:

כתיבה בעולם הממשי היא כתיבה מסוג מסוים, בסוגה מסוימת; יש לה דקדוק פנימי – היגיון אינהרטי הנובע מההקשר שבו היא נוצרת. יש ללמד תלמידים כיצד לכתוב בסוגות מסוימות תלויות מצבים מסוימים, להקשיב לדקדוק הפנימי של ההקשר.

  • לאפשר דיאלוג בקהילת הלומדים:

כתיבה, כאמור, היא פעולה פומבית במהותה; היא מניבה טקסט המיועד לקריאה. קיומו של דיאלוג בקהילת הלומדים – מורים ותלמידים – על הטקסטים שתלמידים כותבים חושף את הפומביות של מעשה הכתיבה ואת קיומו של נמען, ומזמין את הכותבים לתת את הדעת על משמעות ההכרעות שקיבלו בכתיבת הטקסט מקהל היעד שלהם.

  • לתווך לתלמידים את תהליך הכתיבה:

כדי לאפשר ללומדים לכתוב כראוי – ולהבין כראוי – יש לתווך להם את מלאכת הכתיבה. כאמור, רכיב מרכזי הוא עיצוב סביבת משימה המגדירה את ההקשר המשמעותי שבמסגרתו מתבצעת כתיבת הטקסט. נוסף על כך נשתמש במגוון מדובבים, פיגומים וכלי חשיבה כדי להוביל את התלמידים לכתיבה אפקטיבית, ההולכת ומשתכללת.

תלמידים כותבים בעת סיור במשכנות שאננים, ירושלים
צרו קשר

    הירשמו לניוזלטר שלנו

      אני חבר.ת צוות ברנקו וייס

      © כל הזכויות שמורות למכון ברנקו וייס 2023