יש המבקשים לכמת את מעשה ההוראה, כאוסף של פרקטיקות מיטביות אשר ביצוע שלהן יבטיח הוראה טובה, ואולם מעשה ההוראה הוא תמיד חד-פעמי, תלוי-הקשר, ויש בו יסוד אנושי, דינאמי ומשתנה, אשר איננו ניתן להגדרה באמצעות רשימה סגורה של פעולות. אם תפקידו של המורה הוא לקרוא את הסיטואציה הפדגוגית בכיתה ולפעול בתוכה ביעילות ובגמישות על בסיס מערכת של שיקולים פדגוגיים, לעתים קרובות הוא נדרש להפעיל שיקול דעת בזמן אמת ולהכריע בין שיקולים סותרים.

מה היא אם כן הדרך להתפתחות המקצועית של מורה? ניתן לזהות שני צירי התפתחות, מקבילים ומשלימים זה את זה.

האחד: פיתוח יכולת האבחנה וההמשגה של מרחב האפשרויות העומד לרשותו של המורה

השני: פיתוח היכולות הפרשניות של המורה בהבנת סיטואציות פדגוגיות בכיתה ובהכרעה בין אופני פעולה שונים.

הוראה טובה תלויה ביכולתו של המורה לנווט בין שני הצירים הללו: בין הידע ותפישת העולם הפדגוגית שעל פיהם הוא מנהל את השיעור ובין הקריאה המתמדת של המציאות והגמישות שמתחייבת ממנה.

הצפייה בשיעורים מצולמים היא כלי רב עוצמה בתהליך הפיתוח המקצועי ובפיתוח שיח פדגוגי מיטבי . סרטי הוראה מאפשרים למורים להתבונן בשיעור מנקודת מבט אחרת, בזמן אחר ובהקשר אחר מכפי שיכלו עד כה. כשמורה צופה בשיעור מצולם הוא פנוי להשתהות על הפרטים של ההתרחשות, לזהות הזדמנויות, לתת פשר להכרעות, לבחון תוצאות, להעריך רווחים ומחירים של החלטות.

למעשה מה שניתן לראות באמת בשיעור המצולם הן רק הפעולות. מה חשב המורה כאשר פעל כפי שפעל, למה התכוון, מה ביקש המורה להשיג הם חלק מעבודת הפרשנות בצפייה.

במהלך הצפייה אנו מחפשים הגיונות פדגוגיים שעשויים להסביר את הפעולות שאנו רואים ומנסים לחשוף עמדות התייחסות חבויות שפעולות אלו מבטאות. חשיפת הקומות הנוספות הללו תורמת מימד של עומק להבנה העצמית של המורה את פעולת ההוראה ואת מה שמניע אותה.