מהו עיקרון הפומביות?

ניבה ברדה, ראש תחום פדגוגיה מבוססת כתיבה בברנקו וייס, מובילה ומפתחת, יחד עם צוות של מנחים, תכניות כתיבה ואוריינות המותאמות לתלמידים ביסודיים ובחט"ב ולתלמידי תיכון מוחלשים.

נראות מבססת זהות

פומביות מאפשרת נראות לכולם – לחשיבה ולתוצרים של כל אחד ואחת מהתלמידים, ולא רק החזקים והמוכשרים, ולאורך כל תהליך הלמידה ולא רק בסופו. כך, גם ללומדים שלא נראו עד כה ניתנת ההזדמנות להשמיע את קולם, ולזכות בהתייחסותם מצד אלו שרואים אותם. התחושה ש"רואים אותי" היא משמעותית באינטראקציה תלמיד-מורה, והיא מתעצמת עוד יותר במרחב תלמיד-כיתה ובמרחב תלמיד-קהילה. המשוב וההדהוד לדברים שהלומד מציג מבססים את זהותו ומצמיחים אותו.

פומביות מאפשרת לחשוף תפיסות נאיביות

ביטוי פומבי לחשיבה ולידע של הלומדים מאפשר לחשוף את התפיסות שבהן הם אוחזים – הן התלמידים שמציגים את עבודתם והן הלומדים האחרים, המתייחסים לעבודה, שואלים שאלות ומקיימים אינטראקציה ביניהם בעקבות הדברים שהוצגו.

בתחילת הלימוד של נושא, אירועים שבהם הלומדים מבטאים בפומבי את תפיסותיהם יכולים לתת למורה תמונה מהימנה יותר על מקומם של הלומדים, ולאפשר לה להתאים את מהלך ההוראה אליהם.

אירועי פומביות בסיום לימוד של נושא ישקפו למורה את השינויים שחלו בתפיסות הלומדים בעקבות הלמידה.

פומביות מזמנת חוויה של למידה אותנטית

נראות בעולם – פומביות המזמנת לתלמידים משמעות וקשר לעולם שמחוץ לכיתה
כאשר משימות הביצוע הניתנות לתלמידים מזמנות להם מפגש אותנטי עם החומר או האנשים המייצגים את הנלמד, הלמידה קרובה יותר אל הלומדים, והיכולת שלהם להזדהות, להרגיש קרובים יותר אל האירועים או האנשים, הופכת את הלמידה למשמעותית יותר. פומביות של למידה אותנטית מאפשרת להם נראות גדולה יותר הן בכיתה והן בעולם שמחות לכיתה ואפילו מחוץ לבית הספר.

למשל, תלמידים מבית הספר ברנקו וייס ע"ש הרצוג בבית חשמונאי למדו את סיפורו של אמנון שמוש "תמונות מבית הספר העממי". משימתם היתה לכתוב דף יומן המתייחס לסיפור, מנקודת מבטו של הסופר. תוצרי התלמידים נשלחו אל אמנון שמוש, והוא נענה ליוזמה ושלח לתלמידים את התייחסותו לעבודותיהם.

תלמידים שלמדו על המהפכה הצרפתית לא התבקשו לענות על השאלה המקובלת "מה היו הגורמים למהפכה?" אלא לכתוב נאומים מנקודת מבטם של משתתפי האירוע ההיסטורי, אשר יביאו לידי ביטוי את הגורמים לפרוץ המהפכה. באירוע שיא שנערך בבית הספר הם קראו בפני הקהילוה כולה את הנאומים שכתבו, כשהם לבושים בבגדי התקופה.

פומביות בעולם פומבי

העולם היום הוא פומבי מאוד. ברשתות החברתיות אנשים נותנים פומבי לכל דבר בחייהם, פרטי או כללי, משמעותי יותר או משמעותי פחות. יש הרגשה שהכל פומבי, ללא ניפוי ובירור. במצב עניינים שכזה, מהו מקומו של לעיקרון הפומביות? מה יכולה להיות תרומתו?

כשאנחנו מדברים על פומביות בהקשר הפדגוגי, אנחנו מתכוונים לפומביות משמעותית, המתייחסת להקשר הבית-ספרי ונובעת ממנו. הפומביות הזו דורשת עצירה וחשיבה לפני שכותבים – חשיבה על מה שכותבים לפני שמשגרים אותו לעולם.

אין סיבה להיאבק במגמה העכשווית לפומביות מוגזמת וחסרת גבולות. אלא אפשר לתת כלים לקיים פומביות באופן שקול, בדוק ומבוסס יותר ואימפולסיבי פחות.

במרחב הבית-ספרי, אפשר לזמן אירועי פומביות בדרכים שונות, במעגלים שונים ובנסיבות והיקפים מגוונים. הנה כמה דוגמאות:

פומביות בכיתות לתלמידים מוחלשים: מה חושב הנוער של היום?

עיקרון הפומביות מתייחס לאפשרות לחלוק עם אחרים את המחשבות והתהליכים העוברים בראשנו. אשפר לעשות זאת בדרכים שונות: ציור, דרמה, מוסיקה, שיח, ספורט ועוד. התכנית מה חושב הנוער של היום?! מזמנת לתלמידים פומביות באמצעות כתיבה. היא מותאמת לתלמידי בתי ספר אתגריים וכיתות שח"ר.

הנחת היסוד של התכנית היא שתלמידים מוחלשים אינם סובלים מלקויות שפה או קוגניציה אינהרנטיים, המבדילים אותם מאוכלוסיית התלמידים הכללית. יש להם יכולות לשוניות, ידע-עולם ותחומי עניין מגוונים, גם אם הם אינם בהכרח זוכים ללגיטימציה ולהערכה בבית הספר. לפיכך, הפערים בהישגיהם במבחנים הסטנדרטיים, כגון בחינות המיצ"ב והבגרות, נובעים בעיקר מחוסר ניסיון מספיק בשימוש בשיח המאפיין את התרבות הבית-ספרית, מתחושת מסוגלות נמוכה בנוגע לשימוש בשיח זה וממיעוט התנסויות בדיאלוג בין השיח הבית-ספרי לבין עולמות השיח הוידע שהתלמידים מביאים עמם.

כדי להתמודד עם קשיים אלה, התכנית מציבה את הדיאלוג – ראשית בעל פה ובהדרגה גם בכתב – במרכז ההוראה והלמידה. הדיאלוג מתחיל סביב תכנים הנוגעים לעולמם של התלמידים, ומתקיים בין המורה לתלמידים ובין התלמידים לחבריהם לכיתה. כך התכנית מקדמת את היכולות האורייניות של הלומדים – מטפחת בהם יכולות של ביטוי עצמי, השתתפות בדיון והעמקה בנושאים שונים.

מתן פומביות למחשבות, לרגשות, לדעות ולחלומות ולתהליך שבו עובדים הלומדים והצוות החינוכי כדי להגיע לתוצר הסופי – אסופה של תוצרי תלמידים – מחזקים ביטחון עצמי, מפתחים מיומנויות ומבססים תחושת מסוגלות וזהות בקרב הלומדים.

הנה דוגמא לתוצרי תלמידים בתכנית:

למידה בסביבה דיאלוגית: עיקרון הפומביות בלמידה בקהילות חשיבה

למידה טובה מתרחשת בסביבה דיאלוגית: בלמידה טובה יש מרכיב של דיאלוג, התייעצות, קבלה ומתן ביקורת. למידה דלה, לעומת זאת, היא "למידה מונולוגית", כלומר, למידה מייצרת דיאלוג עם אנשים ורעיונות אחרים. במונחים של "אינטליגנציה מבוזרת" (Distributed Intelligence), הלמידה טובה יותר כאשר היא חורגת מ"למידת סולו" ומתפשטת על פני אינטראקציות עם אחרים, עם מחשב, עם ספרים וכדומה (מתוך: "לקראת הוראה ולמידה בקהילת חשיבה", חינוך החשיבה 18).

בקהילות חשיבה, מודל של למידה לשם הבנה שפותח בברנקו וייס, ניתנת פומביות לתהליך החשיבה והלמידה, והדיאלוג מתקיים בין כל חברי הקהילה. פומביות כזאת מרחיבה ומעמיקה את הלמידה, ומובילה לתוצר משמעותי שאפשר לחלוק איתו במעגלים רחבים מעבר לקהילת החשיבה הכיתתית: עם הקהילה הבית-ספרית ואף במעגלים קהילתיים רחבים יותר.

קרן רוזין, מנחה פדגוגית ברשת בתי הספר השש-שנתיים ומובילה קהילת חשיבה בבית הספר איתן מוסיפה ושואלת: "האם רק בתום תהליך הלמידה [בקהילת חשיבה] ראוי לחגוג את ההצלחה ולתת לה במה? מה עם התהליך עצמו? מה עם שלבי הביניים? כיצד מתרגלים פומביות? ומה עם המקום של הפומביות לאורך קהילת החשיבה?

לטענתי, משיבה קרן, בדיוק כפי שיש ליצור מודלינג לשלבי השאילה וניסוח שאלות חקר משמעותיות, הרי שיש לעשות מודלינג לשלבי הפומביות וליצור יותר זירות בהן מעשה הלמידה (הלמידה וההיבט הפומבי גם יחד) עומד על הבמה ומשמש כחלק אינטגרלי מתהליך הלמידה. המשוב האישי, גם לו יש חלק חשוב בתהליך ולצידו מעשה הפומביות.

קהילת החשיבה מזמנת הזדמנויות למעשה הוראה שבו יש פומביות לתהליך, לדוגמה: עבודה קבוצתית בשיעור, שחלק חשוב מההצלחה הוא תוצר או של תהליך חשיבה שיש להציג בפני שאר הקבוצות. מטלה זו מבוצעת על-ידי קבוצות תלמידים על גבי לוחות. במקרה זה, הכיתה משמשת קהל.

השימוש בקבוצות בהרכבים שונים, חברו למעשה למידה, שהוא ביצוע, ושעליהן להציג בכיתה או בכיתות המקבילות, הוא חלק מן המתודה של קהילת חשיבה כשהמודלינג של תהליכי פומביות שונים ולוקאליים בזירות מצומצמות ובטוחות הם הכנה בזעיר אנפין לתהליך הפומביות הסופי."

על תפקידה של הפומביות בשלבים השונים של הלמידה כותב יורם הרפז במאמרו "לקראת הוראה ולמידה בקהילות חשיבה".

פומביות מקדמת את התמקצעות המורה

ההדהודים של מעשה ההוראה הנוצרים במצבי פומביות משפיעים על מעשה ההוראה ועל מקצועיות המורים – הן בעת התכנון וייצוג של הידע שלהם והן בפרקטיקות הפדגוגיות שלהם הלכה למעשה בכיתותיהם.

ככל שתהליכי הפיתוח כוללים יותר פומביות למעשה הפדגוגי, על שלביו ומרכיביו השונים, וכוללים יותר משוב מעמיתים וממורי מורים, ההתפתחות והשכלול המקצועיים משמעותיים וטובים יותר – הן למורה המבצע והן לעמיתיו הצופים ומגיבים.

מורים לומדים מתלמידים לומדים: עיקרון הפומביות בחממות הפדגוגיות

החממה הפדגוגית היא מרחב להכשרה וללמידת מורים באופן דינמי, פעיל ויצירתי. בחממה לומדים יחד תלמידים, מורים ומנחי מורים. בכיתה מתקיים שיעור ב-3 קומות למידה בזמן אחד. התלמידים בכיתה מודעים למהלך הייחודי, ומאפשרים אימון ותרגול עבור המורים והמנחים. במרחב מוגן זה המורים מלמדים ומתנסים בהוראה בדרכים שונות, ואחר כך מקבלים משוב, שומעים חוויות וחוות דעת מהלומדים, וכל זאת כדי להשתפר ולהתקדם. זהו גם מקום למורים לשתף עמיתים בהתלבטויות, בקשיים ובתמורות שבעבודתם.

מורים פותחים את דלת הכיתה: שיעורים מצולמים כאמצעי לפיתוח מקצועי

במועדון הווידיאו המורים צופים בעצמם ובעמיתיהם מלמדים. הם פותחים את דלת הכיתה ונותנים פומבי למה שקורה בה. שיח העמיתים המתקיים סביב הצפייה ובעקבות השיעור מעלה סוגיות ומזמן רפלקציה והתבוננות אישית הן למורה המצולם והן למורים הצופים בו.

חשיבה גלויה/חשיבה נראית

החשיבה של התלמידים הופכת עמוקה יותר, כאשר הם משוחחים, כותבים או מציירים את הרעיונות שלהם. המושג "חשיבה גלויה" מתייחס לכל סוג של ייצוג שמתעד תהליכי חשיבה, עיבוד, שאילת שאלות, הנמקות ורפלקציה של יחידים או של קבוצה ותומך בהם. מפות מוח, תרשימים, רשימות, דפי עבודה – כל אלה נחשבים תוצרים של חשיבה גלויה כאשר הם מייצגים את הרעיונות שהתלמידים מעלים כשהם חושבים על סוגיה, בעיה או נושא מסוים.

בדרך כלל, החשיבה של התלמיד היא בלתי נראית לתלמידים אחרים, למורה ואפילו לתלמיד עצמו. על ידי הפיכת החשיבה לגלויה נוכל להתחיל להבין מה ואיך התלמידים שלנו לומדים. כך נוכל לראות לא רק מה תלמידים מבינים, אלא גם כיצד הם מבינים זאת.

כאשר אנחנו מבינים מה תלמידינו חושבים ומרגישים, ומהן התפישות השגויות שלהם, אנחנו יכולים להשתמש בידע הזה כדי לתמוך בהם בתהליך הלמידה.

כשמורים מתחילים לשים לב לחשיבה ולשיים אותה, גם הם וגם תלמידיהם, נעשים מודעים לחשיבה. היא הופכת ליותר מוחשית ואמיתית, למשהו שניתן לדבר עליו, לחקור אותו, לדחוף, לאתגר וללמוד ממנו.

מורים יכולים להפוך את החשיבה לגלויה בעזרת פעולות של שאילה, הקשבה ותיעוד. בתכנית Making Thinking Visible של פרויקט זירו בהרווארד, פותחה סדרה של שגרות חשיבה המנחות את תהליכי החשיבה של התלמידים. הנה אחדות מהשגרות האלה:

יר"ל – יודע/ת, רוצה לדעת, למדתי

כלי חשיבה ולמידה המזמן יצירת קשר בין ידע קודם לידע חדש. כאשר עושים בו שימוש בכיתה, באופן פומבי, הדבר עוזר ללומדים להיזכר ולקשר את הנושא לדברים נוספים שידועים להם וגם לעורר שאלות ותהיות לגבי דברים שאינם ידועים. בסיכום נושא, בשלב "למדתי" פומבי, עולה תמונה רחבה של הלמידה של כלל קהילת הלומדים, ולא רק של יחידים.

רואה, חושב/ת, שואל/ת (רח"ש)

שגרת חשיבה להתבוננות והכנה לחקר. השגרה מזמנת התבוננויות זהירות ופרשנויות מושכלות. גם כאן, הביצוע הפומבי מאפשר לשתף בתובנות ולראות תמונה רחבה של הלמידה בכיתה.

נהגתי לחשוב …, עכשיו אני חושב/ת …

שגרת חשיבה להרהור על איך ולמה החשיבה שלנו השתנתה.

תלקיט

אוסף מכוון של עבודות תלמיד (בתהליך או בסיומו), המציג את מאמציו, התקדמותו והישגיו בתחום אחד או יותר. התלקיט הוא הזדמנות ל"פומביות קטנה", שיתוף מהלך הלמידה בין התלמיד והמורה. יש גם אפשרות לפומביות גדולה יותר כשמשתפים בתוצרים את כל הכיתה.

מעניין לציין שהתלקיט המוצג בפומבי חושף גם את עבודת המורה – המשוב וההערות שהיא נותנת לתלמיד וההנחיה שלה אותו בתהליך הלמידה. גם מכך יכולים מורים ותלמידים ללמוד עוד על תהליכי למידה.

הופעה בפני קהל

הספר דרך לכל ילד מביא את סיפורו של בית הספר התיכון "מט" ברוד-איילנד, ארה"ב, בית ספר המוכיח כי אפשר לחנך אחרת, וכי ילדים יכולים להגיע להישגים לימודיים גבוהים גם אם נסיבות חייהם האישיות, המשפחתיות או הכלכליות עומדות בדרכם להצלחה זו.

במֵט, הדיבור בפני קהל הוא דרך חיים. כל התלמידים מציגים את עבודותיהם במשך שעה בכל רבעון, והם מדברים בפני קהל בזמן מפגשיהם הקבועים, באסיפות קהילה ובדיוני קבוצות יעוץ. המֵט מעודד את תלמידיו גם לערוך פרזנטציות בפני קהל חיצוני. זה רק טבעי, כיוון שרוב הפרויקטים של התלמידים כוללים למידה אותנטית בעולם האמתי, וכרוכים בפעילות במרחב הציבורי. הנה מה שהם מספרים על הופעה בפני קהל בבית הספר המט.

כתיבת יומן

במֵט (דרך לכל ילד) משתמשים ביומנים כדי לעזור לתלמידים להביע את רעיונותיהם, דאגותיהם וחלומותיהם. התלמידים כותבים על ספר שקראו, על הרצאה ששמעו, על דמות שריאיינו ועל בעיותיהם בבית או בבית הספר. הם כותבים פרוזה ושירה, רושמים רישומים, משרטטים תרשימים וצירי זמנים ועורכים רשימות. התלמידים אמורים לכתוב ביומן שלוש פעמים בשבוע, והיועצים קוראים את היומנים ועונים להם במהירות. כך היומנים הם למעשה אסטרטגיה נוספת ללמידה פרטנית. בכתיבתם התלמידים משפרים את כושר הכתיבה והחשיבה שלהם ויודעים שיש מבוגר שמתעניין במה שיש להם לומר.

לקריאת הקטע

זו הנקודה

סיפור המסביר איך פומביות ומשוב מצמיחים זהות
"אני פשוט לא יודעת לצייר!" אמרה עמליה, … המורה חייכה "רק תעשי סימן ותראי מה יקרה" …
כעבור שבוע, כשעמליה נכנסה לכתת האמנות היא הופתעה לגלות מה תלוי מעל השולחן של המורה. …
כעבור שבועות אחדים, בתערוכת האמנות של ביתה ספר, הנקודות של עמליה הרשימו מאוד את המבקרים … "את ממש ציירת גדולה. הלוואי שאני יכולתי לצייר," אמר הילד.

סיפור נפלא זה שהוקדש על ידי המחבר למר מטסון, מורה המתמטיקה שלו בכיתה ז', שעודד אותו לעשות סימן ולראות מה יקרה …, מדגים בקווים ונקודות פשוטים אך רבי כוח ומשמעות את כוחה של הפומביות בחיזוק תחושת ביטחון, זימון נקודות מבט אחרות ונוספות על המעשה ויצירת לגיטימציה להמשך והתנסות.

הנקודה / פיטר ה' ריינולדס. תרגום: תמי הראל לצפייה בסרטון הסיפור