מה הכוונה ב"למידה מבוססת פרויקטים"?

בלמידה מבוססת פרויקטים התהליך הוא ידע (ומטרה) בפני עצמו ולא רק אמצעי להגיע לתוצר סופי כלשהו.

עבורי, פרויקטים הם פתוחים, לטווח ארוך, אינטגרטיביים. חקירה המתקיימת במסגרת חברתית שנוצרת או מתפתחת עם הרבה תרומה ובעלות של התלמידים. אני משתדל שהפרויקטים יהיו אותנטיים ככל האפשר, דהיינו, הם למטרות אמיתיות, משתמשים במקורות מ"העולם האמיתי".

הפרויקטים הם פתוחים (open-ended); זאת אומרת, שיתכן שלא אוכל לאמוד מראש את כל מה שיעשה או יילמד, מפני שרוב הלמידה מתרחשת באופן ספונטני כחלק טבעי של האינטראקציה החברתית. הלמידה מערבת בתוכה לא רק את התוכן או את הכותרת אלא גם את התהליך עצמו ואת המוחלטות של ההתנסות ((the totality of the experience. זה המקום בו מונח הרווח האמיתי. חזון זה מציג לא רק מתודות שונות של הוראה, אלא משנה באופן יסודי את המטרה של ביה"ס.

מהו תפקיד המורה?

הדבר החשוב לזכור לגבי פרויקטים הוא שאין רק דרך אחת לעשותם. כל מורה צריך לגשת לרעיון הפרויקטים בדרך המתאימה להקשר ולנקודות החוזק שלו. אני עושה שינויים ומתנסה ברעיונות חדשים בקביעות.

בלמידת חקר, אינני המומחה היחיד בכתה. אני מומחה בכמה דברים ולתלמידיי יש מומחיות משלהם, ויחדיו אנו נחפש מומחים אחרים. בעת העבודה על הפרויקטים אני לעתים רחוקות עומד לפניהם ומרצה לכלל הכתה. אני עובר מתלמיד לתלמיד, שואל שאלות, מציע הצעות, מאתגר את חשיבתם. יותר מאשר מורה – אני מאמן, מדריך, מנחה, משאב ובמיוחד עמית ללמידה.

העובדה שהפרויקטים הם פתוחים אינה אומרת שאיני מתכונן לקראתם או שאני מצפה מהתלמידים "לגלות" את הלמידה בעצמם. יש לי תפקיד חיוני בתהליך: אני הוא האחראי ליצור סביבה הפותחת הזדמנויות להתנסות, אני אחראי לעזור לתלמידים ללמוד איך ללמוד. זה אומר שאני צריך לחשוב על הכיוונים שתלמידיי יכולים לקחת, היכן הם יכולים לחפש מידע ואיך הם יוכלו להטמיע את הידע החדש באופן הטוב ביותר. אני גם צריך לקיים מיני-שיעורים ושיחות ולבחור חומרי קריאה משותפים או כתיבת יומן לכלל הכתה.

בפרקי זמן של הקניה אני משלב מיני-שיעורים שהם הדגמות או הרצאות קצרות לכלל הכתה והם נמשכים כ-5 דקות ורק לעתים רחוקות אורכים מעל 10 דקות. המיני-שיעורים יכולים לבוא מתוכנית הלימודים הרשמית, אך לרוב המיני שעורים שלי באים ממני. אני תמיד שואל את עצמי כיצד אני יכול לעזור לתלמידיי עם הפרויקטים שלהם.

להלן מספר נושאים של מיני-שיעורים שעשיתי:

• איך להשתמש באטלס
• איך לרשום הערות
• מיומנויות ראיון
• איך להשתמש באינדקס של ספר
• רעיונות לפרויקטים
• מציאת משאבים ומקורות
• איך נראה פרויקט איכותי
• מיומנויות לשיתוף פעולה
• שימוש בטלפון

משך הזמן של פרויקט אישי של התלמיד תלוי באופן מכריע בפרויקט שהוא בחר לעשות. פרויקטים של כלל הכתה הם בדרך כלל בטווח של 6-8 שבועות. לקחנו פרק זמן זה מפני שלמידה ועבודה איכותיות דורשות זמן. אנו עושים זאת גם מפני שפחות זה יותר.

פרויקטים הם דמוקרטיים מפני שהם לא מדורגים או ממיינים. כל אחד עובד בקצב שלו ובמיקום ההתפתחותי שלו. במקום להכריח את כל התלמידים להתאים את עצמם לאותה התבנית, הפרויקטים מתאימים לכל הילדים בהתאם למי שהם ולמקומם (לכן פרויקטים מתאימים עצמם נפלא לתיאוריה של גרדנר על אודות אינטליגנציות מרובות).

תוכנית לימודים אינטגרטיבית היא יותר מאשר לעשות יחדיו מתמטיקה, כתיבה והיסטוריה, אלא זאת גישה כוללנית (הוליסטית) הכלולה במערכת האמונה הדמוקרטית המעריכה את החיים ואת חשיבת הילדים.

כשעושים פרויקטים מתרחשת אינטגרציה טבעית של דיסציפלינות רבות, כפי שקורה בחיים. מתפקידי לתת הצעות אינטגרטיביות לתלמידי כשהם עובדים על הפרויקטים שלהם. אני עושה זאת על ידי עזרה בהוצאה (בניגוד להכנסה) של מגוון דרכים של ידיעה מתוך ה"מכלול" של הפרויקט שלהם.

הדרך הטובה ביותר להיעשות חוקר היא לחקור. כשהתלמידים מתמודדים עם מגוון שאלות המחקר שלהם, אני עובר מתלמיד לתלמיד שואל שאלות, מרמז על כיוונים חדשים ומלמד אותם מיומנויות חקר.

מי אחראי על הלמידה?

הכוונה עצמית ללמידה

עיקרון מרכזי בלמידה מבוססת של פרויקטים הוא מתן אמון בתלמידים ואחריות להכוונת הלמידה שלהם עצמם. פירושו של דבר, שהתלמידים עובדים רוב היום בעצמם מבלי שאני מפקח עליהם או מדרבן אותם ללמוד. מובן, שהרעיון של מתן חופש לתלמידים והזמנת ספונטניות לכתה, מפחידה מורים רבים, מאחר שזה זר מאד לפרדיגמה המדגישה את הסדר והשליטה של המורה, פרדיגמה דומיננטית בבתי הספר ושאותה חוו המורים עצמם.

בחופש וספונטניות אין הכוונה לתת לילדים את האפשרות לצאת החוצה ולטפס על העצים. יש מטרות מצופות במה שאנו עושים ואם זה לא עובד לאחד התלמידים או לכלל הכתה אז אנו צריכים להפסיק ולדבר על מה שקורה. זכרו, אחת המטרות העיקריות במתן האחריות לתלמידים לעשות פרויקטים זה שהם ילמדו אחריות מהי.

הערה שכיחה שאני שומע היא: "אנשים שונים לומדים בדרכים שונות, אז מתודה זו לא תעבוד לכל אחד". אני מסכים. אך אני מאמין שזו מתודה היכולה לעבוד למעשה עם כל אחד. אני מאמין שהסיבה הראשונית שבגללה לחלק מהתלמידים יש בעיות בלמידה פעילה יותר, למידה בהכוונה עצמית, בדרך חברתית או אוסמוטית, היא שבבית הספר הם מעולם לא הורשו ללמוד בדרך זו; הרגלי החשיבה שלהם כל כך מוגנים שהשינוי קשה.

רוב התלמידים מסוגלים ללמוד בדרך זו מפני שהיא נעשית באופן טבעי. ג'ון דיואי מאמין שהייעוד של בית הספר לא צריך להיות הכנת הילד לחיים מאוחר יותר, אלא הוא צריך להיות החיים עצמם. זו המטרה בפרויקטים.

לתלמידים שיש קשיים רציניים במהלך הפרויקט אני עושה את ההתאמות הדרושות, כולל הבנייה רבה יותר של הפרויקט. אני עושה את הנדרש בהתאם לייחודיות של כל מצב. אך מטרתי היא תמיד אחת: לעזור לילדים להיות לומדים מכוונים-עצמית, ע"י מתן של החופש המרבי שהם מסוגלים לקבל באופן אחראי.

המפתח להבנת הערך של כתה דמוקרטית מבוססת פרויקטים הוא ההבנה שהלמידה שלנו אינה הכול או לא כלום, אלא הניסיון המצטבר והכוללני (הוליסטי) לאורך הזמן; שבועות, חודשים, שנים. הכיתה היא הרחבה מעשירה אינטלקטואלית של העולם מעבר לחומות בית הספר.

אני אימצתי את שיטתה של ננסי אטוואל "מצב הכתה". השתמשתי בגיליון למעקב אחרי עבודת התלמידים שלי. הגיליון פשוט. שמות התלמידים כתובים מלמעלה למטה בצד ימין של הגיליון. לפני תחילת העבודה כל אחד אומר על מה מתכנן לעבוד היום בפרויקט. אני רושם את התייחסותם בעמודה המתאימה. פעולה זו דורשת מהתלמידים לקחת אחריות על מה שיעשו ולתכנן את הזמן שלהם.

הצגת הפרויקט

כל פרויקט מסתיים בתערוכה כלשהי. כשהתלמידים מסיימים פרויקט אישי הם מקיימים הצגה קצרה בפני הכתה. המטרה אינה שהתלמידים יציגו את כל הפרויקט. אני סבור שההצגה נועדה לטובת המציג יותר מאשר לטובת המאזינים. הצגת פרויקט זו למעשה תרומה פורמאלית לציבור. זהו שיא לחשיבת התלמיד. ההצגה נותנת להם גם התנסות בדיבור בפני קבוצת אנשים בדרך מאורגנת, לאחר מחשבה ומתוך כבוד. מטרת ההצגה אינה ללמד את המאזינים כל דבר שהמציג למד – זה לא הגיוני בהתחשב במשך הזמן שניתנה להצגה – אלא שהפרויקט הסופי יוצג לקהל ויהיה חלק מהניסיון המצטבר של הכתה שלנו. המאזינים נשכרים מההצגה על ידי למידה כיצד להגיב בכבוד ועל ידי ההיחשפות למספר עצום של נושאים ורעיונות.

פרויקט של כלל הכתה יכול להסתיים במגוון הצגות. אירוע הצגה כזה הוא לא רק הודאה בעובדה של סיום אלא שכולם סיימו יחדיו, כקהילה החולקת ולומדת נושאים משותפים.

הערכת הפרויקט

בעולם הלמידה האמיתי, מבחנים, דו"חות ודפי עבודה אינם הדרך המשמעותית ביותר להבין צמיחתו של אדם.

בפרויקטים ההערכה היא אותנטית. זאת אומרת, אין צורך בכלי חיצוני כלשהו כדי להעריך איך מישהו עבד. הפרויקטים שלנו אינם רק הפרויקטים, הם גם ההערכה שלנו. אני מעריך את התלמידים שלי באמצעות התבוננות בעבודתם, באמצעות שיחה עימם, בצפייה בהם, באופן לא פורמאלי, לאורך עבודתם.

איני זקוק לאמצעים כלשהם מעבר להתבוננות שלי ולעבודת התלמיד, המדגימה מספיק את חשיבתם, את צמיחתם, את הידע שלהם ואת התייחסותם ללמידה/עבודה לאורך הדרך. פרדיגמה זו של הערכה זכתה לביקורות רבות באשר להיותה לא רשמית, סובייקטיבית ו"תחושתית". אך אין דבר כזה הערכה אובייקטיבית! כל הערכה, אפילו זו המבוססת על מבחנים, היא סובייקטיבית.

אני מתמודד עם מציאת דרך מעשית ומשמעותית למתן משוב. לאחרונה התחלתי לנסות משהו חדש "משוב פרויקט" בו אני כותב התייחסויות לשלושה דברים:

1.מה באמת אהבתי בפרויקט

2.עניינים לשיפור

3.שאלות להמשך חקירה, שעלו בראשי

אני גם מבקש מהתלמידים להעריך את עצמם. עם סיום הפרויקט התלמיד עונה על ארבע השאלות הבאות:

1.מה למדתי מהכנת פרויקט זה?

2.אם מישהו אחר עומד לעשות את אותו הפרויקט ויבוא לבקש את עזרתי, אילו עצות אתן לו?

3.אילו דוגמאות לאיכות גבוהה יש בפרויקט שלי?

4.איך א?תגרתי את עצמי בפרויקט זה?

הערכות עצמיות הן דרך יפה להציג את רעיון המטאקוגניציה לילדים. להיות מטאקוגניטיבי משמעו להיות מודע למודעות שלך, לחשוב אודות החשיבה שלך. למטאקוגניציה יש ערך רב לדמוקרטיה ולקהילה. היא יכולה למקד אנשים ולעזור להם לראות את העולם סביבם; יכול לעזור לאנשים לתת יותר כבוד לפרטים של החיים; יכול לטפח את הרעיון של למידה לשם למידה וחשיבה למען הערך והיופי של חשיבה; וזה יכול לעודד אנשים לחיות חיים עם יותר מחשבה ודמוקרטיה.

מקורות מידע

כשיש לי שאלה שאני צריך לענות עליה (או לפחות להעלות אפשרויות לתשובות) השלב הראשון הוא להבין שהעולם הוא מקור המידע שלי. מאז סיימתי את בית הספר, מקור המידע הראשון שלי לא היה עוד הספרייה, היה זה העולם כולו. לא שהספרייה רעה. חשוב לדעת איך להשתמש בספרייה, ויש מספר מקצועות הדורשים, מה שנקרא, למידת ספרים. אך הגבלת מחקר בית ספרי לספריה מגביל את הגישה למידע ומגביל את ההתנסות שלנו. יש כמות אינסופית של ידע שיש לרכוש מחוץ לכותלי ביה"ס, ואין סיבה מדוע לא לכל הילדים תהיה גישה למידע זה.