הדס:
"אימא, את יודעת שיש אנשים שמאמינים שיש חיים אחרי המוות?"

"כן חמודה, שמעתי על זה. מה את חושבת על זה?"

"זה מוזר. אם יש חיים אחרי המוות אז למה חייבים למות? אימא, את חושבת שאם יש חיים אחרי המוות, אז כשמתים אפשר להיפגש עם אנשים שמתו מזמן ולהתחבק איתם?"

"הלוואי…"

"אימא, את חושבת שכשאני אמות, אפגוש את הדוד שלי? את חושבת שהוא יכיר אותי? כי אני כבר כל כך מכירה אותו וזה מוזר שאף פעם לא נפגשנו."

"תלוי אם את מאמינה בחיים אחרי המוות. אם את מאמינה בזה, אז כנראה תוכלו להיפגש."

בתי בכורתי היא ילדה רגישה מאוד. היא בת בכורה לאח שכול ונכדה ראשונה להורים שכולים. היא באה לעולם עם תפקיד גדול, בין אם בחרה בו ובין אם לאו. היא גדלה במשפחה חמה ואוהבת ויש לה קשר חזק מאוד עם בני המשפחה כולה.

בתי חיה בסביבה שבה זיכרונו של הדוד האהוב שנפל נוכח בכל מקום: בפינות הנצחה, בטקסים, בשיחות משפחתיות שבהן הוא מוזכר וחסרונו נוכח וקיים.

ימי הזיכרון בשנים האחרונות מלווים במתח הקשור בהתכוננות רגשית של כל בני המשפחה לקראת שלל האירועים הקרבים, ובמתן הסברים מותאמים ומענים לשאלות קשות שהילדים מעלים, וככל שהם גדלים – העסק מסתבך.

ימי הזיכרון האחרונים פוגשים אותי בקושי רגשי הקשור לתפקיד ההורי שלי: מצאתי את עצמי בצומת בחירה: האם ללוות את בן זוגי ומשפחתו לטקס בבית העלמין או את בתי לטקס יום הזיכרון בבית הספר שבו היא מופיעה בהתרגשות ובחרדה גדולה? באיזה גיל מתאים לחשוף ילדים לבית העלמין? האם לקחת את ילדיי לטקסי ערב יום הזיכרון ביישוב שלנו? איך להכין אותם לרגע הזה, שבו יראו את התמונות וידברו על הדוד היקר (שבמראהו הוא דומה כל כך לבן זוגי, אביהם)?

השבועות שקודמים ליום העצמאות עמוסים בהכנות לחגיגות, בחזרות לריקודים ולשירים הצפויים על בימת החג. הילדים מצפים לחגיגה בהתרגשות, אך כשמגיע יום הזיכרון, אחרי שחוזרים מטקסי הזיכרון, השקיעה מעמיקה יותר. בתי חשה ומזהה כל שנה יותר ויותר את העצב בלבם של אביה, סבה וסבתה, כואבת את כאבם, רוצה לנחם וזקוקה בעצמה לנחמה. המעבר החד לחגיגות יום העצמאות הופכים קשים משנה לשנה כשהיא מזהה את הכאב של אביה, אף שהוא מנסה להסתיר אותו ולהשתתף בחגיגה. יש שנים שהוא לא מצליח בכך ומבקש להישאר בבית. אני והילדים הולכים לאירועי החג, ועל פניהם ניכרת תחושת אכזבה מהולה בייסורי מצפון. מתיישבים קרוב לבמה, מתחבקים, מוחאים כפיים כשהם מופיעים, ומיד בסיום ההופעה מבקשים לשוב הביתה.

השנה תהיה לנו הזדמנות לציין את יום הזיכרון בדרך אחרת. יהיה פחות מתח של התכוננות, התארגנות, תפקידים ועוד. נוכל פשוט להיות יחד, באינטימיות המשפחתית הגרעינית שלנו, להתעצב יחד, לזכור יחד, להנציח ולכבד יחד. ואחרי כן (בזמננו החופשי ובהופעות בסגנון חופשי) נוכל גם לשמוח בחגיגות יום ההולדת למדינתנו היקרה.

נעשה ככל יכולתנו להפיג את חששות הילדים מפני האפשרות שהם או קרוביהם ימותו. נרגיע בנוכחות הרגועה שלנו, בקרבה ובחיבוק.

כך נכון לגבי כל ילדה וילד בישראל, אך ילדים שמשפחתם חוותה את השכול באופן אישי, ליום הזיכרון יש משמעות אישית ומשפחתית בנוסף להתמודדות עם השכול והאובדן הקולקטיביים.

בתה הבכורה של הדס נולדה למשפחה שכולה. אביה שכל את אחיו הצעיר ממנו, אשר נפל בפעילות מבצעית. הסבים ששכלו את בנם מתגוררים בסמוך לילדיהם ולנכדים קשר עמוק עמם. הדוד האהוב שנפל נוכח בחיים של המשפחה המורחבת דרך הסיפורים עליו, התמונות ומפעלי ההנצחה בבית הספר שבו למד ובקהילה. בנותיה הגדולות של הדס לומדות בבית הספר שבו למד דודם ובטקס ביום הזיכרון משתתפת הבכורה ורואה את עצמה כנציגת המשפחה ונושאת זכרו.

החוויה של הדס, לפיה כל שנה זה נעשה קשה יותר, מצביעה על הבנה המלאה של בתה הבכורה באשר למורכבות המוות. היא מבינה שזה סופי, שהדוד שלה, האח של אבא, הבן של סבתא וסבא, לא יחזור. כבת בכורה וברגישותה הרבה, היא תופסת את תפקידה כנושאת הזיכרון – זאת שחייבת לזכור ולהזכיר את זכר הדוד. היא מחפשת דרכים להתחבר לזיכרון שלו. היא מבינה שלעולם ילווה את האנשים האהובים עליה כל כך כאב. האם היא יכולה להקל עליהם? איך תנחם? איך היא יכולה לשמוח באירועי יום העצמאות כשאבא עצוב כל כך?

מעמסה כבדה על ילדה בת 10 חכמה, רגישה, אמפטית, שכל כך רוצה לנחם ולעשות טוב. היא אינה רוצה לאכזב, ואולי בפרשנות הסובייקטיבית שלה, היא מניחה שמצופה ממנה להזדהות באופן מוחלט עם הכאב, לא להרפות מהעצב, לא לחוות את שמחת אירועי יום העצמאות – כדי לא לפגוע בבני המשפחה.

יום הזיכרון הוא הזדמנות לשיח על רגשות ועל ההתמודדות איתם, על העובדה שכל אחד מבני המשפחה מתמודד אחרת עם כעס, עם כאב, עם עצב ועם שמחה. יש מי שמפגין את רגשותיו ויש מי שמאופק – וכל דרך היא טובה. אפשר לנהל ולהתנהל לצד הכאב ולהמשיך את החיים יחד עם בני הגיל והחברים, להביא דוגמאות מהחיים של אבא וסבא וסבתא, שעם כל הכאב, ממשיכים בחיים, מארחים משפחה וחברים, יוצאים לטיולים ומחזקים את כולם להמשיך את שגרת חייהם. אפשר להזכיר את החופשה הנהדרת שהייתה למשפחה בחו"ל וכמה כולם היו מאושרים, ולומר, שאף שברור שהעצב של אבא על אחיו לא ייעלם, הוא יתקיים לצד רגשות אחרים שהחיים מזמנים לנו. אפשר לדבר על כך שהציפייה של המבוגרים במשפחה היא שלילדים יהיו חיים שמחים כמו לכל בני גילם, ולהציע, שאם היא, הבת, מרגישה שהיא רוצה לנסות להיות עם החברות באירועי יום העצמאות, איש לא יחשוב שהיא אולי שכחה את הדוד והשאירה את אבא והסבים לבדם עם הכאב.

כפי שכתבה הדס, עם כל התסכול שמשבר הקורונה גורם, הנסיבות מאפשרות השנה חוויה משפחתית אינטימית ומחבקת של ציון יום הזיכרון האישי והקולקטיבי – שיתוף בזיכרונות ובסיפורים משפחתיים ומעבר רגוע יחד מיום הזיכרון ליום העצמאות.

אנחנו כולנו נהיה ביום זה עם המשפחות השכולות כולן, נחזק אותן וננצור את זיכרון הנופלים. ולי אישית תהא בלבי עוד פינה ייחודית ואוהבת למשפחתה של הדס.