השאלה המהותית ביותר לדעתי בנושא ההערכה היא "לשם מה לקיים אותה?" או במילים אחרות – איזו מטרה היא משרתת? כלומר – האם היא מועילה לתלמיד ובמה? האם היא משרתת את המורה? האם היא עוזרת לשפר את דרכי ההוראה או את יעילות הלמידה? האם היא מהווה מכשיר שליטה? האם היא משמשת למיפוי המערכת/בית-הספר/הכיתה? האם היא נועדה להיות אבן דרך בתהליך ההתפתחות של הלומד? האם היא נועדה לגבש את הכיתה/קבוצת הלמידה? האם מטרתה ליצור תחושת מסוגלות אצל הלומד? האם היא משמשת להגברת המוטיבציה ללמידה? ועוד שאלות רבות ושימושים רבים שיש בנמצא.

אותי מעניינת במיוחד השאלה איך מעודדים מיקוד שליטה פנימי בעזרת הערכה?

העניין שלי בשאלה נובע מהרצון ליצור חברה המושתתת על מיקוד שליטה פנימי ומהתפיסה שמיקוד שליטה פנימי הוא מנוע בריא למגוון פעילויות קוגניטיביות וחברתיות שהלמידה בקבוצה היא צורה מפותחת שלהן.

על מנת לעודד מיקוד שליטה פנימי בעזרת הערכה יש לצאת לרגע מהחשיבה הרגילה ולעשות מעין "זום אאוט" להערכה המקובלת בבתי הספר.

אם נסתכל על הסדירות של הערכה בית-ספרית, נגלה בין השאר את הדבר הבא: המורה שואל את התלמידים שאלות שהוא יודע את התשובות עליהן ובוחן האם גם הם יודעים אותן. המורה מחליט איזה שאלות לשאול, איך לשאול ומתי לשאול. המורה מתייחס לרוב לתוכן שלימד ולעתים למיומנויות המאפיינות את תחום הדעת. במקרים רבים משתמש בית הספר במבחנים ככלי לשליטה בתלמידים.

ומה עם התלמיד? מהכתוב מעלה עולה שמצופה מהתלמיד לעשות מה שאומרים לו, מתי שאומרים לו ואיך שאומרים לו – מיקוד שליטה פנימי? לא ממש. אז עכשיו בא משבר הקורונה והתלמיד נמצא בבית וכאשר אומרים לו מה לעשות הוא יכול לכבות מצלמה, להשתיק מיקרופון ושהמורה יעשה את מה שהוא אומר…

בדיוק במקום הזה נמצאת ההזדמנות – אם הדרכים הישנות לא עובדות, יש למצוא דרכים חדשות –

– לשתף את התלמידים בתכנית הלמידה של החודש הקרוב ולפרסם זאת על לוח בכיתה, במצגת, בדף במרחב הכיתתי הווירטואלי ואפילו לשלוח בוואצאפ

– לבחור יחד איתם יעדי למידה יומיים ושבועיים.

חשוב לתת אמון בתלמידים ולאפשר להם לבחור. תפקיד המורה הוא לשקף את משמעויות הבחירה ולתמוך בתלמידים כאשר הם בוחרים בחירה לא מוצלחת. תלמיד שבוחר אחראי לבחירה שלו ועל המורה לקיים עמו דיאלוג על אחריותו גם כשהוא מראה אחריות וגם כאשר אינו עושה זאת.