סגורות על זה (3) – על שיחות משפחתיות ושרשרת הדורות

משפחה מוקטןמס 3

ניבה חסון, מנחת הורים ומנכ"לית ברנקו וייס לשעבר, בשיחה עם הדס שטיינר, מנהלת יחידת התכניות בברנקו וייס

הדס:

לפני כמה שבועות קיבלתי על עצמי משימה, או יותר נכון – מצווה וזכות – לייצר אווירה ושגרה משפחתית חמה, בריאה ותומכת במצב של סגר מתמשך. אני מבינה שיש תהליך למידה שצריך לעבור יחד, אני מבינה שאני זקוקה לעזרה מבחוץ – ייעוץ, ומבפנים – התגייסות של כל בני המשפחה.

הכלי הראשון שהתחייבנו לתרגל הוא השיחה המשפחתית, עם כל הכללים לביצוע מיטבי.

קמה בבוקר, חדורת מוטיבציה לייצר שינוי לטובת השפיות של כל בני הבית (ובמיוחד שלי). פותחת קובץ "וורד" חדש ומתכננת את ישיבת הצוות הראשונה של משפחתי. מתכננת מערך מוקפד: רציונל, מטרות, משתתפים, משך זמן, נושאים לדיון, תוצאות רצויות. מזמינה את חברי הצוות לחדר הישיבות [הסלון] (הזמנה שוגרה בוואצאפ לבוגרים, כיבוי מסכים על ידי בקרת הורים - לצעירים). בתוכי מתעוררים השדים: "זה לא יעבוד, הם לא יבינו מה נפלתי עליהם, אנחנו לא רגילים לזה, בן הזוג יצחק עליי, הילדים יהיו חסרי סבלנות". פתאום, כולם יישובים לפניי וקולות מחאה עולים מכל עבר... כחכוך בגרון, ניסיון לדבר, מחיאת כף. שקט. כולם מקשיבים. 

למרבה הפלא, השיחה עברה בהקשבה ואפילו נשמעו שיתופים מחברי הצוות (כלומר, המשפחה שלי). כל אחד השמיע את רצונותיו והצהיר על תחום האחריות שהוא מקבל על עצמו.

היומיים הבאים עברו בטוב, אפילו נצפו ביצועי הבנה. שמחה ותקווה מילאו את לבי. 

כעבור כמה ימים חלה התרופפות. לא מוותרת. מכנסת שוב את בני הבית, וכעבור עוד כמה ימים שוב... ושוב... ולאט-לאט נוצר הרגל. בני הבית מצפים לשיחות הבאות, מציעים נושאים לשיחה, משתפים. הכלי "שיחה משפחתית" הופך לאירוע שכולנו מצפים לו.

באחת מארוחות הערב התפתחה שיחה ספונטנית. נזרקת שאלה לחלל האוויר: "אימא, כשהייתם ילדים, גם אתם הייתם פעם בסגר?" אני מסבירה לה שהתקופה הנוכחית מיוחדת ויוצאת דופן ומנסה להיזכר בתקופות מיוחדות אחרות בחיינו. נזכרת במלחמת המפרץ ומספרת לה על הימים ההם ועל השהות הממושכת בבית עם המשפחה. אני נזכרת בתחושת היחד המשפחתית, זוכרת כמה מיוחד ושונה היה שאבא (איש צבא לשעבר) נמצא בבית איתנו, זוכרת שהיו רגעים של חשש, הכנת החדרים האטומים, המסכות, אגירת המזון, תכניות הטלוויזיה המצחיקות ("העולם הערב" זוכרים?), זוכרת את רגעי התסכול של ההורים ולצדם את רגעי הקסם והפינוקים המיוחדים שלהם זכינו (ארוחות פנקייקים מיוחדות). אני מוצאת את הילדים מקשיבים לכל סיפור בשקיקה, שואלים, מתעניינים ומשליכים מהסיפורים שלי על החיים שלהם. 

הבת האמצעית שלי, שבדרך כלל מרבה להתלונן על אי-הנוכחות שלנו ועל השהות הממושכת שלנו בשיחות עבודה, אומרת: "את יודעת, אימא, אני חושבת שגם לנו יש עכשיו הרבה 'יחד' וכיף לי שאת מכינה לנו ארוחות פינוקים ושאבא רוכב איתי על אופניים בשבילים". הבנתי, שלמרות שאותי הטרידו תחושות של היטשטשות הגבולות בין קודש לחול, כנראה אנחנו בכל זאת נוכחים, עכשיו יותר מתמיד, ויש בבית אווירה טובה וגם רגעי נחת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אימא, כשהייתם ילדים, גם אתם הייתם פעם בסגר?"

high-view-family-spending-time-living-room_23-2148385545

ניבה:

בנחישות (אופיינית) יצאה הדס לתכנון ולביצוע השיחה המשפחתית הראשונה שלה. היא מתארת שיחה שהייתה טובה, ומעידה שהרצינות החליפה את הציניות מהר מאוד ושלשיחה הייתה השפעה טובה על המשפחה גם כמה ימים לאחר שנערכה. כצפוי משיחה ראשונה, ההשפעה הייתה קצרת טווח והמשפחה התכנסה לעוד שיחה ולאחריה שיחות נוספות. 

חשוב ורצוי לקיים סדירות קבועה לשיחה המשפחתית, במועד קבוע ונוח, כאשר תשומת הלב של כולם נתונה לשיחה. זו הדרך לשנות ולהפוך את השיחה ממפגש שעניינו תגובה להתרחשות שהייתה למפגש משפחתי קבוע שבו מתכננים יחד דברים, משתפים, מתאמים ציפיות ועוד. 

כהורים, לא קל לנו לייצר שיחות משמעותיות עם ילדינו. ביומיום המפגשים איתם קצרים ודחוסים, ולא פעם אנו נתקלים בתשובות קצרות וסוגרות, המשקפות חוסר רצון לפתח שיחה ("אימא, את חופרת"). מכירים את הדפוס? 

"איך היה בבית הספר?" 

"כיף!" 

"מה עשיתם?"  

"כיף!"

"קרה משהו מיוחד היום?" 

"לא, היה רגיל".

השיחה סביב ארוחת הערב, שבה הדס שיתפה את ילדיה בזיכרונות שלה ממלחמת המפרץ היא דוגמה מרגשת להזמנה של בני המשפחה לשיחה בגובה העיניים, עם הרבה כבוד הדדי ושוויון-ערך.

במעשה השיתוף הזמינה הדס את ילדיה להכיר אותה כילדה בתקופה לחוצה אחרת, שעוררה בה חששות וחרדות. היא פתחה בפני הילדים את הבית שבו גדלה, ואת ההורים שלה, סבא וסבתא שלהם, שידעו להרגיע בנוכחות ובאהבה שלהם. הילדים היו מרותקים לסיפורים של הדס, ודרך השיתוף, היא העבירה מסר אליהם של קִרבה, שגרם לילדים להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. הם יכלו להזדהות עם הזיכרונות של אמם ולמצוא את הדומה בסיטואציה שאותה הם חווים כעת. הייתה לכך גם תוצאה מידית - בהשפעה על בתה האמצעית של הדס. הילדה, בת 7, נעזרה בסיפור של אמה כדי לצאת ממקום של סגירות ותחושת קורבנות ולראות את הדברים הטובים שהמצב החדש מזמן לה ולמשפחה, ואפילו הרגישה צורך לשתף בחוויות הטובות שלה. 

הורים יכולים לשתף את ילדיהם בזיכרונות הילדות שלהם וגם בחוויות של שגרת יומם בעבודה, עם החברים והמשפחה. השיתוף הוא דרך לומר לילד "אני קרוב אליך וגם אתה יכול לסמוך עליי ולשתף אותי בחוויות שלך". ילדים להורים שמשתפים - יש סיכוי שגם הם יעשו כהוריהם וישתפו את ילדיהם ברגשותיהם וחוויותיהם. 

חשוב שהשיתוף יהיה אמִתי, אך מותאם לגיל הילד. כדאי לשתף במגוון אירועים וחוויות  - שמחות ושמחות פחות, חוויות של הצלחות אך גם של כישלונות ואכזבות. הילדים שלנו יבינו שגם אנחנו ההורים איננו מושלמים וגם אנחנו מתמודדים כמיטב יכולתנו. נעמיק את ההבנה שבבית שלנו אנחנו מדברים על הכול - על הדברים הנעימים ועל הדברים שאינם נעימים, ואנחנו כאן כמשפחה לעזור ולעודד זה את זו. 

פתיחת ערוצי תקשורת עם הילדים מעמיקה את ההיכרות בין ההורים לילדיהם. כהורים, יש לנו הזדמנות להבין את הסיבות והמטרות הנעוצות בהתנהגות הילדים, ולילדינו - להכיר אותנו טוב יותר, ללמוד על המקום שממנו באנו ועל הערכים החשובים לנו. כמובן, תכני השיחות יותאמו לכל ילד בהתאם לגילו וליכולות ההבנה הקוגניטיביות והרגשיות שלו. 

השיח המשתף תורם משמעותית לחיזוק הלכידות ותחושת השייכות בתוך המשפחה, ונותן הרבה מאוד כוחות לילדים ולהורים להתמודד עם מצבים מורכבים ומתסכלים בשגרה כמו גם במצבי חירום ביטחוניים או בריאותיים - כמו תקופת הקורונה. 

בהמשך לרעיון השיתוף, בשיחתנו האחרונה הצעתי להדס להתחלק באחריות לניהול השיחות המשפחתיות עם יתר בני המשפחה, תוך סיוע והכוונה של הילדים שיקבלו עליהם את המשימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

השיח המשתף תורם משמעותית לחיזוק הלכידות ותחושת השייכות בתוך המשפחה

הדס:

אני מודה שניגשתי למשימה עם הרבה ספקות. הופתעתי מההשפעה המידית של השיחה על בני המשפחה. כשעברו כמה ימים, וראיתי שחלה התרופפות במחויבות המשפחתית, האכזבה כמובן לא איחרה לבוא וגרמה לי לחשוב, "הנה, צדקתי, אצלנו זה לא עובד". אבל בהמשך גיליתי שההתמדה מביאה עמה הרגלים מבורכים של שיתוף וקרבה. הופתעתי מעד כמה הילדים רוצים לשמוע סיפורים עלינו וכמה הדבר פותח דלתות של הקשבה ושיתוף הדדי.

עד כה לא עברה בדעתי המחשבה לתת לאחד מילדי לנהל שיחה משפחתית. זאת תהיה התנסות מעניינת ואני בטוחה שהיא תביא אותנו לרמות חדשות של שיתופיות, תחושת ערך ושוויון בין בני המשפחה.

באנר מרכז הידע להורים בבית

קהל יעד: הורים
עוד על הנושא
אנחנו לא לבד
סגורות על זה (2) - חלל מלא במשפחה
קהל יעד: הורים