באחת מארוחות הערב התפתחה שיחה ספונטנית. נזרקת שאלה לחלל האוויר: "אימא, כשהייתם ילדים, גם אתם הייתם פעם בסגר?" אני מסבירה לה שהתקופה הנוכחית מיוחדת ויוצאת דופן ומנסה להיזכר בתקופות מיוחדות אחרות בחיינו. נזכרת במלחמת המפרץ ומספרת לה על הימים ההם ועל השהות הממושכת בבית עם המשפחה. אני נזכרת בתחושת היחד המשפחתית, זוכרת כמה מיוחד ושונה היה שאבא (איש צבא לשעבר) נמצא בבית איתנו, זוכרת שהיו רגעים של חשש, הכנת החדרים האטומים, המסכות, אגירת המזון, תכניות הטלוויזיה המצחיקות ("העולם הערב" זוכרים?), זוכרת את רגעי התסכול של ההורים ולצדם את רגעי הקסם והפינוקים המיוחדים שלהם זכינו (ארוחות פנקייקים מיוחדות). אני מוצאת את הילדים מקשיבים לכל סיפור בשקיקה, שואלים, מתעניינים ומשליכים מהסיפורים שלי על החיים שלהם.

הבת האמצעית שלי, שבדרך כלל מרבה להתלונן על אי-הנוכחות שלנו ועל השהות הממושכת שלנו בשיחות עבודה, אומרת: "את יודעת, אימא, אני חושבת שגם לנו יש עכשיו הרבה 'יחד' וכיף לי שאת מכינה לנו ארוחות פינוקים ושאבא רוכב איתי על אופניים בשבילים". הבנתי, שלמרות שאותי הטרידו תחושות של היטשטשות הגבולות בין קודש לחול, כנראה אנחנו בכל זאת נוכחים, עכשיו יותר מתמיד, ויש בבית אווירה טובה וגם רגעי נחת.

"איך היה בבית הספר?"

"כיף!"

"מה עשיתם?"

"כיף!"

"קרה משהו מיוחד היום?"

"לא, היה רגיל".

השיחה סביב ארוחת הערב, שבה הדס שיתפה את ילדיה בזיכרונות שלה ממלחמת המפרץ היא דוגמה מרגשת להזמנה של בני המשפחה לשיחה בגובה העיניים, עם הרבה כבוד הדדי ושוויון-ערך.

במעשה השיתוף הזמינה הדס את ילדיה להכיר אותה כילדה בתקופה לחוצה אחרת, שעוררה בה חששות וחרדות. היא פתחה בפני הילדים את הבית שבו גדלה, ואת ההורים שלה, סבא וסבתא שלהם, שידעו להרגיע בנוכחות ובאהבה שלהם. הילדים היו מרותקים לסיפורים של הדס, ודרך השיתוף, היא העבירה מסר אליהם של קִרבה, שגרם לילדים להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. הם יכלו להזדהות עם הזיכרונות של אמם ולמצוא את הדומה בסיטואציה שאותה הם חווים כעת. הייתה לכך גם תוצאה מידית – בהשפעה על בתה האמצעית של הדס. הילדה, בת 7, נעזרה בסיפור של אמה כדי לצאת ממקום של סגירות ותחושת קורבנות ולראות את הדברים הטובים שהמצב החדש מזמן לה ולמשפחה, ואפילו הרגישה צורך לשתף בחוויות הטובות שלה.

הורים יכולים לשתף את ילדיהם בזיכרונות הילדות שלהם וגם בחוויות של שגרת יומם בעבודה, עם החברים והמשפחה. השיתוף הוא דרך לומר לילד "אני קרוב אליך וגם אתה יכול לסמוך עליי ולשתף אותי בחוויות שלך". ילדים להורים שמשתפים – יש סיכוי שגם הם יעשו כהוריהם וישתפו את ילדיהם ברגשותיהם וחוויותיהם.

חשוב שהשיתוף יהיה אמִתי, אך מותאם לגיל הילד. כדאי לשתף במגוון אירועים וחוויות – שמחות ושמחות פחות, חוויות של הצלחות אך גם של כישלונות ואכזבות. הילדים שלנו יבינו שגם אנחנו ההורים איננו מושלמים וגם אנחנו מתמודדים כמיטב יכולתנו. נעמיק את ההבנה שבבית שלנו אנחנו מדברים על הכול – על הדברים הנעימים ועל הדברים שאינם נעימים, ואנחנו כאן כמשפחה לעזור ולעודד זה את זו.

פתיחת ערוצי תקשורת עם הילדים מעמיקה את ההיכרות בין ההורים לילדיהם. כהורים, יש לנו הזדמנות להבין את הסיבות והמטרות הנעוצות בהתנהגות הילדים, ולילדינו – להכיר אותנו טוב יותר, ללמוד על המקום שממנו באנו ועל הערכים החשובים לנו. כמובן, תכני השיחות יותאמו לכל ילד בהתאם לגילו וליכולות ההבנה הקוגניטיביות והרגשיות שלו.

השיח המשתף תורם משמעותית לחיזוק הלכידות ותחושת השייכות בתוך המשפחה, ונותן הרבה מאוד כוחות לילדים ולהורים להתמודד עם מצבים מורכבים ומתסכלים בשגרה כמו גם במצבי חירום ביטחוניים או בריאותיים – כמו תקופת הקורונה.

בהמשך לרעיון השיתוף, בשיחתנו האחרונה הצעתי להדס להתחלק באחריות לניהול השיחות המשפחתיות עם יתר בני המשפחה, תוך סיוע והכוונה של הילדים שיקבלו עליהם את המשימה.