עיקרון הרף

רף

מתוך: "תשעה עקרונות פדגוגיים להוראה משמעותית"

 

מה אנו רואים כשאנו מסתכלים על התלמיד: האם את מה שהוא כרגע או את מה שהוא יכול להיות? לאן מכוונות הפעולות הפדגוגיות או המשימות שאני נותן לו: האם לרמה, ליכולת או לידע שאני משער שיש לו או לאלו שאני משער שיכולות להיות לו? כאן מבקשת אמנות ההוראה להתגבר על סכנת הבינוניות, ולמצוא את שביל הזהב בין שעמום ובין אתגר, בין היעדר תחושת מסוגלות ובין הערכה עצמית, ובין חוויית כישלון לחוויית הצלחה ממשית. מה שעוטף את אמנות ההוראה ואת ההכרעה לרף הראוי לתלמיד ולכיתה כולה, הוא הרעיון הפשוט, שלעתים נשכח בשל הנסיבות העיקשות והשוחקות של המציאות הפדגוגית, שמי שמוצב מולנו יכול לעשות מעצמו ובעצמו הרבה יותר ממה שנדמה כרגע. 

במרכז עיקרון הרף עומדים האתגר והתפתחות ביחס לעצמי. הגדרת הרף פירושה מציאת המרחב או המקום שהתלמיד/כיתה יכולים להתפתח/להצליח בו. אמנם בנקודת הפתיחה אין בו עדיין מלוא הבשלות להצלחה במשימה, אך יש בו הפוטנציאל להשלמתה. כאמור, זו אמנות המשלבת בין אמונה במי שנמצא מולי ודיוק בהערכת יכולותיו, לצד אתגר מעשי ובעל ערך.

אמונה עיוורת תוביל למשימה קשה מדי ולכישלון, משימה דלה מדי תוביל להיעדר הערכה עצמית. ברוח ויגוצקי יש לומר – זו הוראה שמכוונת אל העתיד של התלמיד ולא אל העבר שלו. זהו טווח ההתפתחות הקרובה (ZPD) של ויגוצקי שהתמקד בעיקר בממד הפסיכולוגי-תרבותי, אך אנו מוצאים לכך תימוכין רבים. למשל בהתפתחות המואצת של מדעי המוח. במובן מסוים, מהותה של הפדגוגיה היא הצבה מתמדת של רף, אמנותה הדיוק בהצבת הרף ואמונתה התגברות על הרצון הטבעי לעזור לילד ולהיכנע למצוקותיו (המקום שבו אנו עלולים ליפול ל"הכלת יתר" או לפעול במקומו).

No Image

אם לשאול דוגמה מדניאל ווילינגהם, אפשר לחשוב על תהליך הלמידה ועל הרף המוצב כתהליך הדומה לפתרון חידה. אנו סקרנים לדעת את הפתרון ואף מוכנים להקדיש את הזמן והמאמץ הכרוכים במציאתו. אנו מעדיפים, לפחות בשלב ראשון, שלא יגלו לנו את הפתרון, אלא להגיע אליו בכוחות עצמנו, משום שכך יש בנו תחושה ממשית של סיפוק והערכה עצמית שאיננה פחותה מהתשוקה למציאת הפתרון. גם רמזים רבים מדי עלולים להקטין את תחושת ההנאה מהפתרון, כמו גם מהערכה העצמית. אם החידה קשה מדי, הסקרנות למציאת הפתרון תהפוך לבלתי רלוונטית. החידה תוביל לתחושה של חוסר מסוגלות. בסופו של דבר, גם אם נעטוף זאת בצידוקים שונים וכוונות טובות, ילדים (ומבוגרים) יודעים את האמת בינם ובין עצמם. הם יודעים מתי הרף היה נמוך מדי עבורם ובשל כך מבטלים את ההערכה העצמית שלהם. אולם הם פחות יודעים מתי האתגר גדול מדי עבורם. כאן נכסי המורה ממלאים תפקיד קריטי: הניסיון, ההבחנה הנכונה, האמונה בנמען (התלמיד), ידיעת ממדיה השונים של המשימה והכרת הדרישות וההישגים של תחום הדעת. לעתים, האמונה בתלמיד ותחום הדעת עצמו כרוכים זה בזה ומכשילים זה את זה. כך מתרחש למשל במתמטיקה. חלק מן התלמידים (והמורים) מתחילים מהנחה עקרונית שהרף עבורם גבוה מדי.

מהותו של האדם היא יכולתו לחרוג מעצמו

מהותו של האדם היא יכולתו לחרוג מעצמו. היא יכולתו לעשות מעצמו יותר ובכך לממש את עצמו. נוכחותו של הרף מפתחת את היכולת להציב לעצמנו מטרות ראויות, בעלות ערך וישימות, ובמקביל לפתח את היכולת להתמיד בהגשמתן של מטרות אלו חרף קשיים ומכשולים. כך לגבי עצמנו, כך לגבי ילדינו וכך לגבי תלמידים: דגש גדול מדי על מה שיש לא מאפשר מבט על מה שיכול להיות. דגש גדול מדי על מה שאין משכיח את מה שאפשר. בעקרון הרף, המורה או המחנך איננו מציב את הרף רק לגבי התלמיד, אלא גם לגבי עצמו. הצלחת התלמיד היא התכלית, האתגר או הרף שלו. כאן מתרחש לעתים מאבק של המורה/הורה עם עצמו. מאבק בין השאיפה להתמדה בתכלית ההוראה והחינוך ובין הייאוש האפשרי ממי שנמצא מולו – תלמידיו או ילדיו. 

עוד על עיקרון הרף - בחודש מאי

סוג: חומר רקע ומידע קהל יעד: מנהלים נושאים: פדגוגיה