הסיפור שלנו – התחלות

מאת ד"ר דן שרון, המנהל-המייסד של מכון ברנקו וייס

ד"ר דן שרון ייסד את מכון ברנקו וייס בשנת 1990 ועמד בראשו עד שנת 2003.

 

הרעיון

הרעיון להקים מכון חינוכי שידגיש את נושא החשיבה ופיתוחה עלה בי כבר לפני זמן רב, כאשר עבדתי על הקמתה של מכללת אורט בירושלים, ומאוחר יותר, כמנהל המחלקה הפדגוגית של מרכז אורט בלונדון. אולם הוא קרם עור והעלה גידים רק שנים לאחר מכן – בתקופת עבודתי כמנכ"ל משרד החינוך והתרבות. חשבתי כי יהיה מן הראוי לפתוח במהלך, שבמרכזו ניסיון להוסיף על תהליך הלמידה הבית-ספרי פיתוח מודע ומכוון של יכולות החשיבה של התלמידים. בנושא טיפוח החשיבה עסקתי לפני כן במשך למעלה מעשור. שמתי דגש מיוחד על נושא זה בעת שהקמתי את פרויקט "תלפיות" בחיל האוויר, יחד עם חבריי, הפרופסורים פליקס דותן, שאול פטאי ושאול יציב. בתקופת שירותי במרכז אורט העולמי פיתחתי קשרים עם אדוארד דה-בונו, שטיפח שיטות לאימוני חשיבה תוך שימוש בכלי חשיבה ובמצבי חשיבה מובנים, המסייעים לפרט לשפר יכולות חשיבה ולפתח יצירתיות. למדתי את תורת דה-בונו ובמהלך השנים הנחתי סדנאות שלו הן בבתי ספר והן עבור מנהלים בחברות ובתעשייה, ואף הוסמכתי על ידיו כמנחה לשיטתו. ככל שהעמקתי בתפיסותיו, הרגשתי כי יש מקום לנסות ולהכניס את תורתו לבתי ספר. במיוחד ראיתי טעם בשיטתו לטיפוח יכולות החשיבה של אוכלוסיות תלמידים הבאים מרקע מוחלש. ברבות השנים למדתי גם גישות נוספות – בעיקר כאלה שפותחו בארצות הברית בבית מדרשם של קוסטה, שוורץ פרקינס וטישמן.

את ברנקו וייס ז"ל הכרתי בלונדון. הכיר בינינו מר איתן שפיר ז"ל, אישיות מעניינת בפני עצמה – שפיר שירת כמרגל של בריטניה בברלין במלחמת העולם השנייה. ארגון אורט העולמי היה אז חלוץ בטיפוח הוראת המחשבים בבתי הספר – מדובר בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת עת היו המחשבים בתחילת פריצתם הגדולה בעולם. הצעתי לברנקו לשתף פעולה בפיתוח מגמת תכנה במכללת אורט בירושלים – והוא נענה לאתגר ותמך בתכנית. זו הייתה ההתחלה של מערכת יחסינו. ברנקו היה תעשיין מצליח, מכובד, בעל הון ובעל חזון, והוא חשב לנכון לתמוך בתכניות חינוכיות מתקדמות בישראל. עד אז הקשר שלו עם הארץ היה רופף והוא ראה בכך מעין "חזרה הביתה". לכן שמח לקחת חלק בפרויקט חינוכי מתקדם זה.

במסגרת עבודתי כמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, מאוחר יותר, כינסתי צוות של אנשי אקדמיה, חינוך ותעשייה לדון באפשרויות למימוש תכניות לטיפוח החשיבה במערכת החינוך. לצוות הזה הזמנתי גם את ברנקו, כאיש תעשייה. הוא הסכים ברצון לבוא ממקום מושבו בציריך כדי לקחת חלק בדיוני הצוות. הצוות הפיק מסקנות מעניינות בדבר הצורך במימוש התחום במסגרת בתי הספר – מה שעודד אותי להמשיך במהלך. לימים, כשסיימתי את כהונתי כמנכ"ל המשרד, פניתי, על פי בקשת שר החינוך באותה עת זבולון המר ז"ל, לעסוק בנושא פיתוח המדע והטכנולוגיה בבתי הספר. במסגרת זאת, יזמתי והקמתי את הוועדה לפיתוח הוראת המדעים והטכנולוגיה, ועדה שנודעה לימים כוועדת "מחר 98". השר המר ז"ל, עמו פיתחתי יחסי ידידות עמוקים, עודד אותי בפעולות אלה – הוא ראה חשיבות רבה בפיתוח חינוך מתקדם ומעודכן. תקוותי לכלול את פרק טיפוח החשיבה כחלק מעבודת הוועדה לא התממשה אלא חלקית, ולכן ניסיתי לדחוף את הרעיון בבתי הספר בדרכים אחרות. פניתי לשר המר וביקשתי את תמיכתו, והוא נענה ותמך בנושא בהתלהבות. הצטרף אליו אז בתמיכתו ידידי מנכ"ל המשרד דאז, מר זבולון אורלב. יחדיו חשבנו כי יש מקום לצרף לצוות המקים את ברנקו וייס. הוא נדלק לרעיון ותמך בו בכל לב. כך נוצר הגרעין הראשון של מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה: זבולון המר ז"ל, ברנקו וייס ז"ל, זבולון אורלב יבל"א, ואנוכי. שמחתי לקיומה של "החבילה" הזאת והתחלתי בעבודה למימוש החזון. היה לי כבר אז צוות שכלל שתי נשים דגולות וחרוצות שעבדו עמי בארגון עבודת הוועדה ולאחר מכן בפרסום דו"ח "מחר 98" – גב' צביה אבוחצירה וגב´ אסתי קנלר. יחדיו התחלנו בהקמת המכון. שתי נשים צעירות אלה קשרו את גורלן בגורל המכון מראשיתו – כאשר כלל וכלל לא היה ברור מה צופן לנו העתיד. לעד אהיה אסיר תודה להן על כך, לאסתי שהמשיכה לאורך כמה וכמה שנים והתפתחה להיות רכזת מעולה של תכניות חינוכיות, ובמיוחד לצביה, שליוותה אותי בתבונה ובמסירות אין קץ לאורך כל שנותיי במכון וממשיכה בעבודתה במכון גם היום. תבונתה ומסירותה היו לנו לעזר רב. בהקשר הזה ראוי לציין את חלקו של מר מנחם כהן, מי שהיה ראש לשכתו של השר באותה עת. מנחם תמך בכל לבו בתהליך הקמת המכון החדש וסייע לנו בתבונתו, בניסיונו ובמסירותו. כעבור שנים, משהיה לסמנכ"ל המשרד, הוביל מהלכים משמעותיים בהתפתחות המכון. אני אסיר תודה לו על כך.

הרעיון היה להוסיף על תהליך הלמידה הבית-ספרי פיתוח מודע ומכוון של יכולות החשיבה של התלמידים

 

ימים ראשונים – הוראת חשיבה בבתי הספר

בימים הראשונים פעלנו מתוך משרד החינוך, ששימש לנו בית זמני. נבחנו שתי שיטות: הנחיה ישירה של חשיבה בשיטת דה-בונו והנחיה מוטמעת, עליה למדנו מן הקבוצה האמריקאית שאליה התוודענו באותה עת – קבוצתו של ד"ר רוברט סווארץ. (לימים קראנו לשיטה זאת "שיטת המיזוג"). הצטרפה אלינו אז ד"ר תלמה מילדנר, שעסקה בהכשרת מורים ומדריכים ובהפעלת התכנית בבתי הספר – כתכנית לימודים נוספת. האמת ניתנת להיאמר: התכנית אמנם פעלה היטב בכמה בתי ספר, אך נתקלנו בקשיים לא מעטים בצירופם של בתי ספר נוספים. בבסיס הקושי עמדה תרבות בחינות הבגרות של בתי הספר, תרבות של למידת חומר מרוכזת, שדחתה כל "רקמת לימודים" חדשה אשר הסיטה את מרכז הכובד מן הלמידה הסדורה לקראת בחינות הבגרות. בשני אופני הלמידה – תכניות ישירות ותכניות המיזוג – נתקלנו בקשיים כשביקשנו להרחיב את מסגרת התכניות ולהעמיקה. למרות שכולי די עלמא הכירו בחשיבות הנושא, כאשר הוצעו לבתי הספר תכניות, תדיר נמצאו התירוצים והסיבות לדחייתן. במרבית המקרים, גם התלמידים ראו את העניין כאפיזודה, מעניינת אולי, אך לא חשובה. נהגנו אז, אחת לכמה חדשים, לערוך לעצמנו חשבון נפש ולראות איך מתקדמים בעבודת החלוץ בבתי הספר. במקביל, טרחנו על הערכת התכניות בבתי הספר ועל כתיבת חומרי למידה, שלא היו בנמצא. שניים הצטרפו אלינו אז: ענת זהר, שעסקה בכתיבת חומרי למידה וניסויים בכיתות. לימים, הפכה ענת את נושא החשיבה לנושא מחקרה, השלימה דוקטורט, והייתה לפרופסור באוניברסיטה העברית. ענת אף כיהנה כיושבת ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. התלפיון גדעון ונר היה מי אשר התיישב אז על מדוכת הכנת חומרי הלמידה והאימון, והתמיד בכך שנים לא מעטות עם פירות לא קטנים.

יחד עם הרחבת התכניות, ושכלולן, הצלחנו לקבץ אלינו כמה ממובילי תורת טיפוח החשיבה בעולם. אנשים ידועי שם כמו פרופסור דיוויד פרקינס מאוניברסיטת הרווארד, פרופסור ארט קוסטה, פרופסור רוברט סטרנברג מאוניברסיטת י?ל, פרופסור ג'ון אדוארדס מאוניברסיטת סידני, פרופסור הווארד גרדנר מאוניברסיטת הרווארד, פרופסור רוברט סווארץ מאוניברסיטת בוסטון, פרופסור שרי טישמן, ד"ר דייוויד טרפינגר, פרופסור סידני שטראוס, מאוניברסיטת תל אביב, ועוד אחרים, שהצטרפו אלינו והיו לוועדה המדעית המלווה של המכון. גם דה-בונו נענה להזמנתנו ובא להרצות בארץ בהצלחה רבה. קשרנו קשר הדוק עם האיש הדגול הזה. כל המומחים האלה תרמו לגיבוש החשיבה של המכון וכן הרצו בכנסים ארציים שהמכון ארגן במטרה להרחיב את קהל המורים והמנחים שהיוו קבוצת תמיכה לפעולת המכון. אכן כנסים אלה, שקיימנו בשיתוף אגף שחר במשרד החינוך הפכו לאירועים רבי משתתפים ועוררו עניין רב בקרב ציבור המחנכים בישראל.

באותה עת, הקמנו את ההוצאה לאור של המכון שהחלה דרכה בהוצאה לאור של ספרות חינוכית מקצועית בתחום החשיבה. בעריכת יורם הרפז, ולאחר מכן תחת שרביטה של ענת פלג, עורכת מוכשרת בעלת הבנה עמוקה, התרחבה והפכה להיות הוצאת ספרים העוסקת בחינוך מתקדם בכלל. יורם גם ערך את עלון המכון, "חינוך החשיבה", שהפך להיות, בשעתו, אחד הפרסומים המוצלחים ביותר בשפה העברית בתחום החינוך המתקדם.

יורם וחברו אמנון כרמון (שניהם היום בעלי תואר דוקטור) פיתחו אז את תכנית "קהילות החשיבה", שלזמן מה היה לספינת הדגל של המכון בכמה מוסדות חינוך תיכוניים. גישת קהילות החשיבה הייתה מעוגנת עמוק בחומר הלימודים, והתאימה היטב לאתוס הבית-ספרי. המכון כבר קיבל אז את משכנו בקרית היובל – משכן שלאחר מאבקים לא קטנים הפך להיות למשכן הקבע אשר נרכש על ידי ברנקו ז"ל עבור המכון. אמנון לבב הצטרף אלינו ועסק בפיתוח חומרי למידה. מאז הוא התפתח והיה לאחד מאלה אשר לקחו את תורת החשיבה למקומות רחוקים הרבה יותר – עם פרישתו מהמכון הוא הקים את חברת SIT שעוסקת היום בטיפוח החשיבה בארגונים בכל רחבי העולם. באותה עת קלטנו גם מקצת תורתו של הגאון היהודי מברית המועצות – גנריך אלטשולר - אשר פיתח את תורת החשיבה היצירתית השיטתית – נושא אשר הובל על ידי ירדן בן חורין שהצטרף למכון. תורתו אף היא מבוססת על כלי חשיבה מובנים – בכך מזכירה היא את תורת דה-בונו. הצטרפה אלינו אז גם חברתו לספסל הלימודים של ירדן – הד"ר נאווה כהן שלימים הפכה להיות אשתו. נאווה עסקה בפיתוח תורת החשיבה לגני הילדים.

שיתוף הפעולה עם משרד החינוך הלך והעמיק: בנוסף לאגפי הגיל הצטרף אלינו גם אגף שחר בראשות ד"ר אבי לוי וד"ר גד אביקסיס. הם אפשרו את הרחבת פעילותנו למסגרות נוספות.

הצלחנו לקבץ אלינו כמה ממובילי תורת טיפוח החשיבה בעולם, אנשים ידועי שם

הטמעת חשיבה בפרויקטים גדולים בחינוך

בשלב הזה התחלנו להבין שלמרות הצלחות שהתחלנו לקצור בבתי הספר, אחיזת המכון במערכת החינוך ומימוש החזון נותרו תלויים ביכולתנו לגייס משאבים נוספים מעבר לתקציבים הרגילים, וכי רעיון העיסוק בחשיבה, שהיה תמיד בבחינת "עיסוק נוסף" ומטבע הדברים בעל חשיבות משנית, לא חדר אל תוך הקונצנזוס החינוכי המרכזי במערכת החינוך. הנושא הזה מזכיר לי את עניין החינוך המקצועי, שעל אף חשיבותו הקריטית, ועל אף שיש תלמידים שעבורם זהו פתרון חיים – גם הוא לא הצליח לעבור דרך תקרת הזכוכית של מערכת החינוך הבגרותית. באותה עת הצטרפו אל הגרעין הראשון יוסי גביר, דנה גניהר-רז, אביבה פשחור, ארנה ויילר, יעקב הלפמן, פרופסור עדנה אפק, אהרון קנטרוביץ ואחרים – אנשים צעירים ומוכשרים, אנשי מחשבה ואידאלים, שתרמו לא מעט לפיתוח מחשבת המכון. "מרפסת המכון" הפכה לחממת כתיבה ויצירה של לא מעט חומרים ורעיונות (החברים האלה אכן ישבו וכתבו באזור המרפסת בבית ברחוב הנטקה). ככלל, אחד הלקחים העיקריים שלי מאותה עת היה שבארצנו יש שכבה לא מבוטלת של צעירים משכילים ורחבי אופקים, המוכנים ויכולים לתרום לחינוך, ושהחינוך יכול להיעזר בהם רבות. מסקנתי זאת תקפה גם היום. הקבוצה הזאת הייתה אחד מן ההישגים החשובים של המכון בפרק עבודתו הראשון – והיא הייתה הבסיס לכל ההתפתחויות שבאו לאחר מכן. אך התחושה הייתה שעלינו לפתח אסטרטגיות חדשות ונבונות – אם אנו מעוניינים בכניסה עמוקה אל תוך המערכת.

התוצאה הייתה שגיבשנו אז במכון אסטרטגיה חדשה, שבאה לידי מימושה בהחלטה להצטרף לפרויקטים שמשרד החינוך מוביל ולהטמיע בתוכם את הגוון החינוכי הייחודי של המכון. גישה זאת התאימה גם מן הבחינה הפשוטה שלא מעט מן הפרויקטים שיצאו לדרך היו בעצם צמאים לתורת חינוך מתקדמת וצוות המכון ענה על הצורך הזה. על הפרק עמדו אז שני פרויקטים כאלה: "מחר 98" שהיה הראשון, ו"פרויקט 30 היישובים" שיזם יושב ראש המזכירות הפדגוגית אז, חברי הפרופסור דוד גורדון ז"ל. במסגרת "מחר 98" פעל המכון באזור הצפון. הוקם מרכז המורים "זווית רחבה" תחילה במושב מעונה ולאחר מכן בקיבוץ סער. הצטרפו אלינו כמה וכמה אנשים מוכשרים ומסורים כמו רפי אלמגור, ד"ר אברום רותם, עירית בירן, ד"ר מאירה שנק ואחרים. בתמיכת הפיקוח של המשרד בצפון, בהנחיית המפקחת רחל שחם, הצלחנו להביא לכלל שיפורים משמעותיים מאוד בהוראת המדעים באזור. הפרויקט כולו הונחה על ידי שלומית עמיחי, לימים מנכ"לית משרד החינוך. במסגרת פרויקט זה קיבלנו אחריות לשלושה אזורים מוניציפאליים בצפון: מעלה יוסף, מרום הגליל ושלומי. הטמענו את הוראת החשיבה בבתי הספר דרך עבודה בקבוצות קטנות, כחינוך משלים ללמידת בתי הספר וכן במרכז המורים – קונספט חדש לדרך עבודת המורה (שיש לי עליו "זכויות יוצרים" בדו"ח "מחר 98" ושאני מקווה שיתממש במסגרת "עוז לתמורה" היום.) בהמשך אף הקמנו את בית הספר להוראת החשיבה, בירושלים, שהיה למרכז להשתלמויות והכשרות לאנשי חינוך בתחומי טיפוח החשיבה ואסטרטגיות ההוראה, בהנחייתם של מנחים מצוינים כנירה הנדל, רחלי יפה, כרמלה קיט אורלי קיסר ועוד רבים וטובים.

הרעיון הבסיסי שלנו היה שבדומה למה שנהוג במקצועות אחרים יש להבנות אל תוך משרת המורה, וכחלק אינטגרלי ממנה, ממדים של הדרכה, השתלמות-התקדמות ואפשרות להכנת חומרי למידה על בסיס יום-יומי. הפעילות הזאת זכתה להצלחה לא מועטה, והצלחנו לשפר את הישגי התלמידים בכל אזורי הפעילות במידה משמעותית. המכון פיתח אז לא מעט מתורתו: עניין הפרטנות כהתמחות מקצועית של המורים, עניין המנהיגות העצמית של הלומדים ועניין כלי החשיבה לרמותיהם וסוגיהם והטמעתם אל תוך חומר הלמידה. אחת הדוגמאות היא העיר שלומי, שבה עלו אחוזי ההצלחה מרמה נמוכה ביותר אל מעל הממוצע הארצי. המכון הפך למוסד משמעותי בפעולת משרד החינוך בפריפריה. עניין הפריפריה וחיבורה למכון תאם היטב את מחשבותיי. חשבתי אז, וגם כעת אני משוכנע שזהו מאמץ נכון וראוי. זווית פעולה זאת הייתה אבן היסוד בהתקדמות המכון והרחבת פעולותיו.

במסגרת פרויקט שלושים הישובים נוסד פרויקט מל"ח של המכון – מנהיגות למידה וחשיבה – פרויקט לא קטן שפעל בשיטות פרטניות בעשרות יישובים על גבול הצפון, אשר הביא ברכה רבה לתלמידים רבים. אחריו נולד פרויקט הבגרות הגדול שלנו – בגרות 2001 – שבו שילבנו למידה לבחינות הבגרות עם פיתוח החשיבה. עד היום אני סבור כי אחד החסרים העיקריים של ילדי הפריפריה, גם היום, מתבטא בצורך לפתח בהם מנהגים, כלים ונטיות חשיבה לטיפוח כישוריהם להצלחה בהמשך דרכם. הפרויקט פיתח שיטות למידה והנחיה פרטנית והצליח לאורך דרכו להעלות את אחוזי ההצלחה בבגרות ומה שמעבר לכך – את שיעור בני הנוער שפנו להמשך לימודים לאחר מכן.

הצטרפו אלינו אנשים צעירים ומוכשרים, אנשי מחשבה ואידאלים, שתרמו לא מעט לפיתוח מחשבת המכון

 

בתי ספר ברנקו וייס

אלא שגם המסגרות האלה, אשר הכניסו את המכון אל מרכז הקונצנזוס החינוכי, סבלו מזמניות קיום, תופעה שהביאה אותנו לחשש לאי-יציבות – כלכלית בעיקר. או אז התחלנו לפתח מחשבה חדשה: כניסה להובלת בתי ספר משלנו. בתי ספר ברנקו וייס. בנקודה זאת חשוב לציין כי בשלב הזה עניין יציבות הפרויקטים הפך להיות למטרה חשובה, אם לא עיקרית, עבורי כמנהל המכון. המכון יצא כבר משלבי הילדות – שלבי הייזום הראשוני והמתקדם שלו. מספר העמיתים שלנו כבר היה לא מבוטל, והיה לי חשוב לבנות עבורם עתיד ברור ויציב. לשון אחרת: בית. שיקול זה נכנס בצורה משמעותית אל תוך שיקולי הניהול, והוא אשר הביא אותנו אז לחשוב בצורה חדשה ולפנות לאפיקים חדשים.

אני זוכר את ישיבת הנהלת המכון (נהגנו לקיים ישיבות סדירות של הצוות המוביל אחת לשבוע בימי ראשון), שבה הצעתי לראשונה שהמכון יקבל על עצמו בעלות על בתי ספר. הבנתי את המשמעות של הצעד הזה, הן בהיבטיו החינוכיים והן בהיבטיו הארגוניים. זו הייתה ההתחלה של הפיכת המכון לרשת חינוכית של בתי ספר – "רשת ברנקו וייס". הייחוד של רשת זאת, חשבנו אז, יהיה שהיא תדגיש את נושא טיפוח החשיבה יחד עם מוטיב נוסף: טיפול באוכלוסיות חלשות – כולל תלמידים נושרים (רעיון אחרון זה היה פרי עבודתנו בצפון). זה חייב שינוי לא קטן בהערכות המכון – הן בהיבטים החינוכיים, הן בהיבטי התוכן והן בהיבטים הארגוניים. לא עוד "פרויקטור" בבתי הספר כי אם בעלות.

ראוי לציין את בית הספר בבית שמש – שהיה החלוץ שלנו בהקמת בתי ספר תיכוניים גדולים. ראש העיר בית שמש דאז, מר דני וקנין, נתן לנו הזדמנות להיכנס "בגדול" לאפיק חדש זה. בית הספר החל לפעול בניהולה של זהבה פרנקל ז"ל ולאחריה בניהולו של חברנו מאיר שמעוני, המשמש היום בתפקיד מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך, יחד עם סגניתו, עליזה בלוך, אשת חינוך מיוחדת, מקורית ומצטיינת, שהייתה כעבור זמן מה למנהלת המעצבת של בית הספר. בית הספר בבית שמש היה למוסד חינוכי מפואר. לא בכדי זכה בפרס החינוך הארצי היוקרתי לשנת תשע"א.

מאיר הוא זה שהביא אל המכון את ניבה חסון. בתחילת דרכה ניהלה את רשת בתי הספר הצעירה שלנו, ולאחר מכן קיבלה על עצמה את ניהול תכנית בגרות 2001 רחבת ההיקף. ברבות הימים למדתי להעריך ולהוקיר את תכונות המנהיגות, החוכמה והכישורים הניהוליים של האישה המיוחדת הזאת, ובהמלצתי היא הפכה להיות, בהמשך, מנהלת המכון. בעקבות תכנית בגרות 2001 הקים המכון יחידת תכניות גדולה, המובילה תכניות שונות לתלמידים מצטיינים ולתלמידים מתקשים באזורי הפריפריה, בהובלת שירלי רמון, יואב בן אריה, יואב סלמון ועוד רבים וטובים.

המכון קיבל על עצמו בעלות על בתי ספר הן בהיבטים החינוכיים והן בהיבטים הארגוניים. זו הייתה ההתחלה של רשת חינוכית של בתי ספר – "רשת ברנקו וייס"

 

כעבור תריסר שנים

באותה עת ידעתי כי המחזור השני של חיי המכון – שלב הייזום – עומד להסתיים. הכניסה לתחום ניהול בתי ספר הראתה סימנים ברורים של הצלחה ושל יציבות ניהולית. הבנתי שתפקידי כמנהל-יוזם במכון עומד להסתיים וכי יש צורך לתת לצעירים מרחב מחיה להובלת המכון אל המשך דרכו. בסוף שנת 2002 חדלתי מלנהל את המכון לאחר 12 שנות עבודה כמנהל, וכעבור שנה נוספת פרשתי מעבודתי במכון. ניבה גייסה לצדה את אביב קינן, שהחל את דרכו במכון בתכנית מל"ח ואף ניהל את יחידת התכניות בראשית דרכה. אביב מונה לתפקיד מנהל הרשת לאחר פרישת קודמו בתפקיד, מאיר שמעוני, ותרם רבות לעיצוב שיטות ההוראה והלמידה בבתי הספר של המכון. בתי הספר, שהיו בתחילת הדרך בחינת ניסוי חדש, הפכו להיות מרכיב מרכזי בפעילות המכון. למעשה קיימים שני סוגי מוסדות בתוך המכון – בתי ספר שש-שנתיים ובתי ספר אתגריים.

השם "בתי הספר לנושרים" – כפי שהם נקראו אז, או "בתי ספר אתגריים", היום, עורר לא מעט ביקורות שכן לא כולם הבינו את ממד ההתרסה שנוצק אל קרבו כחלק מן האתוס החינוכי. הראשון בהם הוקם במרום הגליל, בשיתופו ותמיכתו של ראש המועצה דאז, אהרון מעתוק. בית ספר זה שלפיתוחו תרמו לא מעט ירדן בן חורין, אילן רופין, מי שניהל בהמשך את רשת בתי הספר, וסער הראל. אחריו הוקם בית הספר ברמלה בשיתוף עיריית רמלה. ראש העיר, מר יואל לביא, הסכים לבקשתי להעמיד לרשות המוסד החדש מבנה משופץ, ואילו אלי אללוף, מנהל קרן רש"י, הסכים לקחת חלק בפרויקט החדש. כך נולד בית הספר ברמלה, ולאחריו באו נוספים – בצפון, במרכז ובדרום. הכנסנו לבתי ספר אלה חשיבה מקורית של מסכת יחסים שונה בין צוות לתלמידים, יחד עם שיטות הוראה מתקדמות וטיפוח אווירה ייחודית. בית הספר ברמלה זכה באחרונה להצלחה רבה ואף לכיסוי תקשורתי לא מבוטל. להצלחתה של המסגרת החדשה תרמה הגישה שבסיסה הוא מסכת התייחסות מיוחדת לתלמידים, מנהיגות חברתית ושיטות הנחיה פרטנית הכוללת טיפוח ממדי חשיבה שפיתחנו במסגרת המכון. המסגרת הזאת טעונה הרחבה ניכרת הן במספר המוסדות והן בטווח ההכשרות שבהן היא מטפלת. המטרה הבגרותית אינה יכולה להישאר מטרה אחת ובלעדית. אך על כך כתבתי כבר במקומות אחרים. יש היום בישראל בכל שנתון כעשרת אלפים בני נוער נושרים – על פי הגדרות כאלה ואחרות. שומה עלינו לטפל בהם טיפול מיוחד – ובתי הספר האתגריים מצביעים על הכיוון.

ברנקו תמך בנו לכל אורך הדרך הזאת. ידענו גם לא מעט קשיים – מסוגים שונים – ובכל אלה עמדנו יחדיו תוך הבנה וחברות – שני הממדים העיקריים שלדעתי חשוב שיתקיימו בפיתוח מוסדות מן הסוג הזה.

הכנסנו לבתי ספר אלה חשיבה מקורית של מסכת יחסים שונה בין צוות לתלמידים, יחד עם שיטות הוראה מתקדמות וטיפוח אווירה ייחודית

 לקחים

ומה הלקח מכל זה? הלקח הוא שרעיונות טובים וחשובים הם הכרח בדרך אל החדשנות החינוכית – אך אין די בהם. יש לתכנן ולממש מסגרות ארגוניות חברתיות וכלכליות שתתמוכנה ברעיונות – אחרת יש חשש שרעיון טוב ייפול. זה איננו תהליך פשוט. יכולת חינוכית איכותית ורעיונות חינוכיים פורצי דרך מחייבים הקמה, מתוך שילוב, של מסגרות פרקטיות שבתוכן הם יכולים להתקיים.

ויש גם לקח נוסף – והוא עניין החשיבה בקוריקולום. נושא זה טרם מוצה כל צרכו. יש אמנם ניצנים. יש כוונים – אך למרות השנים, ולמרות המאמצים – עניין זה הוא עדיין בחינת סימפוניה בלתי גמורה. לא כאן המקום להיכנס בעביה של קורה זאת. אך חשוב לעסוק בנושא הזה ולנסות, בין היתר, גם כוונים חדשים. הנושא הזה טרם בא על פתרונו המלא. אני משוכנע שהצוות הנוכחי המוביל את המכון יתרום תרומה משמעותית לקידומו.

רעיונות טובים וחשובים הם הכרח בדרך אל החדשנות החינוכית – אך אין די בהם

 תודות

ראשונה לתודות – הגב' ניבה חסון, מנהלת המכון. ניבה קיבלה את המכון בשעה לא קלה בחייו, והצליחה בחכמתה, מסירותה ורוחה השקטה והטובה להוביל את המכון להתקדמות לא מבוטלת. על כך תודה גדולה מכל הלב.

ואיתה, רצוני להודות לכל חבריי במכון – אלה שהיו ופנו לאפיקים חדשים, ואלה שעודם פועלים בתוכו – עזרתכם הבלתי נלאית, מסירותכם ובעיקר החברות הטובה שלכם היו לי לעזר בעיקר בעיתות משבר וקשיים, ואלה לא חסרו... כמובן חשוב להודות לכל אנשי משרד החינוך – כולל שרי החינוך, המנכ"לים וכל שאר אנשי המשרד, שסייעו לנו בראש טוב לאורך השנים. ואחרונים חביבים – כל האנשים שתמכו בנו כשותפים לדרך, בעיקר אנשי הרשויות המוניציפאליות, שקצרה היריעה מלהזכירם. לא אוכל שלא להזכיר את חברינו בצפון: אבי קרמפה, איציק ברששת, גבי נעמן, אהרון מעתוק ,דוד ואקרט ואחיו ישראל ואקרט. הצפון שהיה ראשית אוננו, הצפון שמאז ועד היום נקשרתי אליו בזכות עבודתנו זאת ללא יכולת להינתק...

תודה מיוחדת אני חב לראשי העיר ירושלים, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי. אהוד היה תומך נלהב ותמיד היה נכון לעזור ולהיענות לכל בקשותינו, עם דלת פתוחה ואוזן קשובה. יחד עם המנכ"ל האגדי שלו רענן די-נור, ועוזרתו המסורה יעל נחמיאס, הם פעלו כצוות שבזכותו קמו והיו למציאות רבים מן הרעיונות והחלומות שלנו במכון, כולל מרכז ההדרכה של המכון ברחוב נרקיס.

הנה אפיזודה קטנה למזכרת: כשדיברתי עם ברנקו ז"ל ממש בתחילת הדרך על השם של המכון שבדרך, הוא הציע שמות מספר. ואני חשבתי אז על העתיד. חשבתי על ההמשך. חשבתי על הקשר עם ברנקו. ולאחר שעלו בינינו כמה וכמה אפשרויות הצעתי את שם המכון: "ברנקו וייס". הסיבה הייתה כפולה: לקשור את האיש אלינו, אך גם להבטיח לו הנצחה. הימים היו ימים מוקדמים, כשהתקציב השנתי של המכון עמד על 50,000 ₪. ברנקו הרהר בעניין קצרות ואישר. כך נולד "מכון ברנקו וייס". לימים התברר שהיה לשם הזה יתרון נוסף: אנשים פענחו את השם כשם של מוסד שיש לו קשר חיצוני כלשהו, קשר אל העולם הרחב. המכון הוא אבן הזיכרון האחת שנוצרה אז וממשיכה להתקיים היום לדרכו של האיש הנדיב הזה, שבטח בנו בתחילת הדרך, ושהמשיך לתמוך ולסייע בהמשכה. הסתכלות במרשתת היום מראה עד כמה המחשבה הזאת פעלה.

ולסיום - כמה מילות תודה לאנשי הוועד המנהל של המכון – ד"ר אלי בן אליעזר, גב´חנה לוויטה, פרופסור עקיבא רון, ד"ר מנחם מאיר ופרופסור פנחס מנדלבאום. תודה מכל הלב. כאן גם המקום להזכיר את תרומתה החכמה והאוהדת של ד"ר שלומית גליא ז"ל, שנפטרה השנה, וכן את תרומתו הממושכת והאוהדת של חברי הטוב יבל"א מר מנדל מנדלבאום לאורך השנים. אני יודע שלא תמיד הייתי קל ונוח לבריות, אך הם התמידו ותמכו בי לאורך כל הדרך, ועל כך תודתי מכל הלב.